הציונות בהונגריה

תפיסת העולם של מרבית יהודי הונגריה לא עלתה בקנה אחד עם הרעיון הציוני. הקהילה הניאולוגית דגלה באידיאל ההתבוללות, תפסה את היהדות כדת בלבד ואת בניה כ"הונגרים בני דת משה" והפרידה עקרונית בין השתייכות לאומית להשתייכות דתית. ואילו הקהילה האורתודוקסית דחתה את הרעיון הציוני מהטעם של התנגדות לדחיקת הקץ (זירוז של בוא המשיח) וראתה בו משיחיות שקר.

התנועה הציונית, לעומת זאת, תפסה את היהדות גם כלאום, בדומה להתעוררות הלאומית הכללית במאה ה-19 באירופה, שהבליטה את מרכזיות הממד הלאומי בהוויה המודרנית. הציונות הכירה באופייה הלאומי של היהדות על רקע זיקתה לטריטוריה שהייתה מקום מושבו של העם היהודי בעבר ועל רקע שפת התפילה העתיקה, המסורת, התרבות והדת שהיו משותפות לכלל היהודים בגלות. הכרה זו לוותה בחתירה להעלאת היהודים לארץ-ישראל ולהקמת מדינה יהודית.

הרעיון הציוני לא צמח במערב אירופה, שם עברו היהודים שאימצו את רעיונות ההשכלה תהליך התבוללות שבמהלכו הוענק להם שוויון זכויות אזרחי. הם תפסו את עצמם כבני הלאום שבקרבו חיו, אם כי הסביבה לא קיבלה אותם על פי רוב כשייכים חברתית. ההתעוררות הלאומית היהודית המשמעותית התרחשה במזרח אירופה, שם מצב היהודים היה חמור יותר. במזרח אירופה נתקל תהליך ההתקרבות של היהודים לסביבה בחוסר סובלנות בולט, והם לא קיבלו שוויון זכויות. על רקע זה החל להתגבש הרעיון הלאומי היהודי שבא לידי ביטוי בתנועת חיבת ציון ובהתארגנות לצורך עלייה מיידית לארץ-ישראל ויישובה. זרם זה בציונות, שדגל בקביעת עובדות בשטח, כונה הציונות המעשית.

לעומת חסידי הציונות המעשית, תמכו הרצל ואנשיו, חסידי זרם הציונות המדינית, בהשגת הסכמה מאומות העולם לפני העלייה וההתיישבות. הקונגרס הציוני בבזל אישר תכנית פשרה בין שני הזרמים, שבה נקבע כי התנועה הציונית שואפת להקים בית, מולדת, ליהודים בארץ-ישראל, תוך הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'רטר) של אומות העולם בזכויות העם היהודי על ארץ-ישראל. מטרה זו הוגשמה לראשונה בהצהרת בלפור בנובמבר 1917. לקונגרס הייתה חשיבות רבה גם בהפצת הרעיון הציוני בקרב יהודי העולם ובהעלאת בעיית היהודים על סדר היום הבינלאומי.

מבין שני הזרמים הציונות שהתקבלה בהונגריה לא הייתה הציונות המעשית – העבודה הפעילה והשקטה של חובבי ציון – אלא ציוניותו המדינית של הרצל, שכאמור פעל בפומבי להשגת לגיטימציה בינלאומית לפני העלייה.

עדינה שטרן