וינה

יוֹזֶ'ף לֶנגֶ'ל (Lengyel József), Bécsi portyák (שוטטות בווינה), 1970
"מצאתי את עצמי, אפוא, בגרינצינג בצריף 43 שכונה 'צריף הסוציאליסטים'. יען כי היו צריף Hakenkreutzler [צלב הקרס], צריף ציוני, צריף שמוקם בו גן ילדים וצריפים שבהם התגוררו אנשי וינה שלא מצאו דיור במקום אחר. כל הצריפים שימשו במלחמת העולם למטרת בית חולים לשעת חירום. לצורך התפקוד החדש, עוצבו חדרים קטנים באמצעות מחיצות גבס דקות במקום אולמות האשפוז הגדולים בעלי רצפת הלינוליאום. ב-1923 היו המבנים, קווי המים, הקירות, והרצפות האלה מהוהים ובלויים ללא תקנה, אבל עוד במשך זמן רב [...] שימשו למגורים לחסרי כול."

אָלָדָר קוֹמלוֹש (Komlós Aladár), Magyarok a külföldön (הונגרים בנכר), 1923
"בעיני ההונגרים מתחיל השטח מחוץ להונגריה בפָּסָאוּ, בגבול של גרמניה. וינה היא עדיין מקום ששייך לאזורי הונגריה. מבחינה מסוימת הגולים בווינה עדיין מרגישים בבית; בקרב הקהילה ההונגרית. שהרי הם יצאו במספרים גדולים כל כך עד שנראה שהביאו אתם נתח מהונגריה. כמעט אין להם קשרים, אלא בינם לבין עצמם. ברלין בהחלט כבר מחוץ להונגריה. קומץ של כמה אלפי הונגרים שחיים בה הם כטיפות בודדות באוקיינוס האדיר של מדינת-ברלין. זאת הסיבה שכאן אנחנו כבר מחפשים את הקשרים שאינם מובנים מאליהם. בווינה יש חמישה-עשר בתי קפה שבהם אפשר תמיד למצוא הונגרים. מלבד עובדה זו אין שום דבר המייחד את בתי הקפה האלה מכל בתי הקפה האחרים. בווינה האווירה ההונגרית חזקה ומורגשת בכל מקום, עד שאין צורך בהוכחות נוספות. בית הקפה ההונגרי בברלין, נירנברג, כבר טובע בעיתונים הונגריים; על קירותיו מתנוססות כרזות בהונגרית; וכדי להשלים את הדמיון [להונגריה] באמצעות חיקויים, מגישים כאן כוס מים יחד עם הקפה. [...] היום ברלין היא הפריז שלנו: עיר שעד כה לא היה לה כל תפקיד בתולדות התרבות ההונגרית. הנהר שפְּרֵה הוא הנהר סֶן שלנו. האם יוכל גם הנהר הזה להפרות את השדות ההונגריים?"