רוב אנשי הקולנוע היהודים בהונגריה נטלו את מקל הנדודים בידם לאחר התמוטטות הרפובליקה הסובייטית. האחד והיחיד שעזב את בודפשט כבר בראשית חודש יוני 1919 היה מיהָאי קֶרטֵס
(Kertész Mihály) שיצא מהונגריה יחד עם אשתו, לוֹנצי קוֹבָץ'
,(Kovács Lonci) לימים שחקנית הקולנוע בעלת השם העולמי לוסי דורֵין
(Lucy Doraine). מה הייתה הסיבה לעזיבתו הפתאומית של במאי הקולנוע? ייתכן שהסיבה נעוצה בפעילותו כחבר ועדת האמנויות בתקופת הרפובליקה הסובייטית. ראוי לציין שקֶרטֶס היה הבמאי של הסרט הקצר
Jön az öcsém (
אחי הקטן מגיע), שפרסם את בוא המהפכה העולמית.
גם השחקן הראשי של הסרט, אוסקר בֶּרֶגי
,(Beregi Oszkár) נאלץ לברוח מבודפשט בחיפזון, מאחר שההמונים שהוסתו בידי אגודת המשמרות ההונגרים איימו על חייו.
אוסקר בֶּרֶגי, Életem regénye (סיפור חיי), 1961
"בספטמבר 1919 התכנסה הוועדה 'המאשרת' של התיאטרון הלאומי. תפקידה של הוועדה היה לבחון מי היו החברים שלא שמרו אמונים למורשת התיאטרון הלאומי בזמן שלטון דיקטטורת הפרולטריון, והתנהגותם הייתה אנטי-לאומית. מנהלו של התיאטרון הלאומי, זוֹלטָן אַמבּרוּשׁ ,(Ambrus Zoltán) היה אף הוא חבר הוועדה. בגלל הפופולריות שלי ובגלל פעילותי אני הייתי הנאשם מספר אחת. השופטים שלי, רובם שחקני משנה לא מוכרים, הודרכו ותוזמרו בידי לאסלוֹ בָּקוֹ ,(Bakó László) שחקן ראשי שניצל את האווירה הפוליטית כדי לסלק אותי מן הבמה – פחות מתוך דבקות וקנאות פוליטית ויותר מתוך שנאה אישית וקנאה דווקא. המטרה הייתה לתייג אותי כ'בוגד במולדת', ובתור שכזה – לגרום להבאתי למשפט. אני, מצדי, תקפתי, התגוננתי ועשיתי את כל אשר לאל ידי: לחמתי בכל כוחותי כדי למנוע את השתקתי. [...] כיום, בגיל שמונים וחמש, אני מחייך כשאני נזכר בשנאה שהובילה לכוונותיהם של אנשי התיאטרון הלאומי לחסלני – ובסופו של דבר, הם אכן הצליחו לגרש אותי ממקום עבודתי, שזכיתי בו תודות לעבודתי המסורה – בימת התיאטרון הלאומי של בודפשט. זוכר אני עד עצם היום הזה את השולחן המכוסה לבד ירוק, שרק צלב ושני נרות דולקים חסרו עליו, ואת בעלי המלאכה הזוטרים מתוך חלום ליל קיץ היושבים סביבו ומתייחסים בשיא הרצינות לתפקידיהם, מאשימים ושופטים בעת-ובעונה-אחת, ואני נזכר בתחושת הסלידה ששיוותה טעם מר לרוק שבפי."
תחנתם הראשונה של אנשי הקולנוע מהונגריה שיצאו לגלות הייתה וינה, ששם – לאחר שמיהָאי קֶרטֵס עזב את וינה – שַנדוֹר קוֹרדָה
(Korda Sándor) הוא שדאג להכין להם אכסניה הן מן הבחינה הרוחנית והן מן הבחינה הכלכלית. בבירה האוסטרית קשרו קֶרטֵס וקוֹרדָה קשרים הדוקים עם יזמי הקולנוע החשובים באירופה: חברת הסרטים סאשה פילם
(Sascha Film). את החברה ייסד הרוזן אלכסנדר קולובראת
Alexander Kolowrath) – סאשה), והיא פרחה ושגשגה עד תחילתה של האינפלציה בגרמניה ב-1923. באולפני החברה הופקו סרטיו של מיהָאי קֶרטֵס,
סדום ועמורה (1922) ו
מלכה שפחה (1924); וסרטיו של שַנדוֹר קוֹרדָה,
בן המלך והעני (1920),
העולם השקוע (1922) ו
שמשון ודלילה (1922). בהצלחה זו לקחו חלק מלבד הבמאים גם יוצאי הונגריה אחרים: התסריטאים לאסלוֹ וַידָה
(Vajda László) איוָן שיקלוֹשי
(Siklósi Iván) ולָיוֹש בּירוֹ
(Biró Lajos); הצלמים מיקלוֹש פַרקָש
,(Farkas Miklós) אוֹליוֵר טוּרצַ'ניִי
(Turcsányi Olivér) ויוֹזֶ'ף בֵּצ'י
(Bécsi József); וכמובן, השחקנים אוסקר בֶּרֶגי, מָריאָה קוֹרדָה
,(Korda Mária) לוסי דורֵין, פּאל לוּקָץ'
,(Lukács Pál) קַלמָן זָטוֹני
,(Zátony Kálmán) אֶמיל פֶניבֶשי
,(Fenyvesi Emil) פּוּפי הוּסָר
(Huszár Pufi) ואחרים.
על הצלחתם של אנשי הקולנוע מהונגריה בנכר דיווחו בנעימה של קנאה העיתונים המקצועיים של הקולנוענים, אבל נבואה קשה אחת שלהם אכן התקיימה, והיא שאנשי תעשיית הקולנוע הווינאים, שלרשותם עמד רק הון מועט, יפשטו רגל במהרה. בגלל הקשיים הכלכליים ישבו אמני הקולנוע מהונגריה בווינה פרק זמן קצר בלבד, וחיש מהר העתיקו את מקום מושבם לבירת הקולנוע האירופית, הלוא היא ברלין.
אישטוָן סֵקֶי (Székely István), Hypollittól a Lila ákácig (מהיפוליט עד לשיטה הסגולה), 1978
"בני ארצי התקבצו בברלין. אחד מאלה שגילו אותי כבר היה שם: שַנדוֹר קוֹרדָה, שבפי חבריו ובני משפחתו כונה פשוט לאצי; היה שם גם אחיו זוֹלי, ואפילו וינצֶה, שהמשיך משם לפריז כדי להיות צייר. מהוליווד באו לָיוֹש בּירוֹ וגם מֶניהֵרט לֶנגֶ'ל ומיד אחרי זה פּאל אבּרהם (Ábrahám Pál) ואַנדוֹר ז'וֹלדוֹש (Zsoldos Andor). [...] אחר כך בא יָנוֹש גֶרֶה ,(Gerő János) שאז כבר כונה סָקָל סֶקֶה (Szőke Szakáll). היו לו הרבה צרות בקשר לשם שלו, כי הגרמנים התעקשו לקרוא לו צֶ'קֶה צָ'קָל. [...] אחר כך באו אֶרנֶה וֶרֶבֶּש (Verebes Ernő) וזמרת צעירה, שזכתה לאחר מכן לקריירה מזהירה: גיטָה אַלפָּר (Alpár Gitta). גם אימרֶה רָדָאִי ,(Ráday Imre) שלימים היה לכוכב קולנוע בחברת UFA, היה שם. שלא להזכיר את מי שבאו רק לביקור, כמו יֶנֶה הֶלטָאִי (Heltai Jenő) ופֶרֶנץ מוֹלנָר (Molnár Ferenc). אכן, השאלה נתבקשה מאליה: אם כולם כאן, מי אפוא שומר על החנות?!"
את תיאורו הציורי של אישטוָן סֵקֶי ראוי להשלים כאן בהרהור או שניים. אחדים מן האמנים הללו פעלו ברחבי אירופה עוד בעשור הראשון של המאה העשרים. אוסקר בֶּרֶגי, למשל, הופיע לראשונה ב-1907 על במת דויטשס טיאטר
(Deutsches Theater) בניהולו של מקס ריינהַרדט. באותה שנה זכה להצלחה מחזהו של פֶרֶנץ מוֹלנָר,
Az ördög (
השטן), והוצג על במות שונות ברחבי אירופה ובארצות הברית. מחזהו של מֶניהֵרט לֶנגֶ'ל,
Tájfun (
טייפון) הוצג כעבור שנתיים, ב-1909, וזכה להצלחה דומה. מאותו הזמן נמנו בֶּרֶגי, מוֹלנָר ולֶנגֶ'ל עם חברת האמנים האירופים והיו בה חברים בעלי זכויות מלאות; ואם מסיבות של שאפתנות אישית או מכורח הנסיבות ההיסטוריות יצאו אל מחוץ להונגריה, הם יכלו להיות סמוכים ובטוחים שיקבלו בארצות אלו חוזים תמיד.
מֶניהֵרט לֶנגֶ'ל, Életem könyve (ספר חיי), 5 ביוני 1936
"אמש נערך באודיטוריום על שם אישטוָן הקדוש נשף הונגרי לכבוד פֶּלֶאִי ,(Pelley) השגריר ההונגרי. יש תמיד משהו נוגע ללב בהתכנסויות האלה של ההונגרים. כשאנגלים, גרמנים או צרפתים מתאספים, אין הם רואים צורך בהדגשה דואבת של לאומיותם. אבל כאן הצועני מנגן, המשתתפים שרים והאולם ספוג זיכרונות מכבידים וגעגועים; איזו מידה של סנטימנטליות משתפכת לה – מן הסתם ניזונה מזיכרונות נעורים בבית, ממצבי רוח, ממאכלים ומשקאות טובים. יש כאן ריכוז גבוה של העגמומיות היהודית והעגמומיות הצוענית, שבהתערבבן עם ההונגריוּת, יוצרות מין אווירה של מתקתקות, שכבר הספיקה להיות לקיטש עולמי שאין מנוס ממנו. [...] לאחר שהחוזה שלי עם פרמונט (Paramount) הסתיים בראשית מאי, קיבלתי משימה חדשה הודות לצוּקוֹר (Zukor Adolph): לנסות עיבוד קולנועי לנושא שגרתי ששמו ספארי. כל אחד שמח לקבל המחאה בסוף השבוע."
לא רק בֶּרֶגי נחל הצלחה בלהקתו של מקס ריינהַרדט. לילי דַרוָש
(Darvas Lili) הופיעה בפעם הראשונה בווינה בדצמבר 1925; משם היא נסעה לברלין – והקהל בבודפשט היה יכול לראות אותה שוב רק אחרי 1934. הצגת הבכורה האחרונה של לילי דַרוָש באירופה הועלתה שבועיים לפני האַנשלוּס
(Anschluss) בטיאטר אין דר יוזפשטדט
(Theater in der Josefstadt) בבירת אוסטריה. לילי דַרוָש, שנישאה לפֶרֶנץ מוֹלנָר ב-1926, עזבה את אירופה ב-1939. באותה תקופה כבר התגורר מֶניְהֶרט לֶנגֶ'ל בהוליווד. אוסקר בֶּרֶגי, לעומת זאת, שעבר את תקופת השואה בהונגריה והצליח לשרוד, היגר רק ב-1946. מוֹלנָר מילט את נפשו לארצות שמעבר לים באחת האניות האחרונות שהפליגו מאירופה.
מכתב של פֶרֶנץ מוֹלנָר ללילי דַרוָש, סן רמו, 30 בדצמבר 1938
"כולם מזמינים אותי לאמריקה. אני מקבל מכתבים ומברקים שאבוא להוליווד, בצירוף חוזים מלהיבים; חברות שונות לא מוכרות שולחות לי מברקים ופונות אלי באמצעות מתווכים. ובכל זאת איני נוסע להוליווד כל עוד יש לי מה לאכול. אנסה להשיג אשרת מגורים בניצה. [...] אין לי חשק לכתוב על הדברים המתרחשים בהונגריה. תוהו ובוהו שורר בכול. תודה לאל שאנחנו נאבקים כבר מזמן מחוץ להונגריה ולא צריכים לברוח משם עכשיו, כמו רבים מידידינו המסכנים שלא רצו להאמין עד לרגע האחרון שהצרות כבר בפתח. כאן שקט ושלווה – לעת עתה. נמצאים כאן אוסקר דֵנֶש (Dénes Oszkár) ורוֹז'י בַּרשוֹני (Bársony Rózsi) שהופיעו ברחבי איטליה באופרטה שנחלה הצלחה אדירה. שמם הלך לפניהם עד כדי כך שהם מציגים כל הזמן לפני אולמות מלאים עד אפס מקום."
ב -
Filmművészeti Évkönyv (
שנתון של אמנות הקולנוע) שהתפרסם בשנת 1924 נמנו לא פחות משישים ושניים שמות של אנשי מקצוע בתחום הקולנוע – בהם גם ארטור בַּרדוֹש
,(Bárdos Artúr) במאי תיאטרון שעבד כתסריטאי וכדרמטורג. בַּרדוֹש תיאר ברגישות את תמורות הזמן שחוו ההונגרים בברלין לאחר שעידן הסרט המדַבֵּר – הקולנוע – החליף את עידן הסרט האילם – הראינוע – באמריקה.
ארטור בַּרדוֹש, Játék a függöny mögött (משחק מאחורי הפרגוד), 1942
"תעשיית הראינוע ציפתה לגורלה בקיפאון מוחלט. היא עוד קיוותה, עוד סירבה להאמין שז'אנר השעטנז הזה [הקולנוע] יוכל להחזיק מעמד. ואכן, הראינוע, שכבר מצא את דרכי הביטוי הייחודיות והקולנועיות שלו, התרומם באמצעותן לגבהים אמנותיים כאלה, שהסרט המדַבֵּר לא יצליח להגיע אליהם עוד זמן רב... עובדה שבברלין הכול נעצר, ראינועים כבר לא הוסרטו וסרטים מדברים עדיין לא היו בתהליך יצירה."
באופן כללי, ההונגרים לא מצאו את מזלם בברלין, שהרי לא נולדו שם הצלחות עולמיות כלשהן. מי שעלה בידו, המשיך את דרכו מכאן להוליווד. הקהילה ההונגרית, שרוב חבריה היו יהודים, הוכתה בתדהמה עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933. בזה אחר זה חזרו אנשי הקהילה ההונגרית לבודפשט, ושבו ונפגשו בטרקלין הארגמן של מלון רויאל.
אישטוָן סֵקֶי, Hypollittól a Lila ákácig (מהיפוליט עד לשיטה הסגולה), 1978
"במלון רויאל היה אולם קטן: טרקלין הארגמן. [...] תחילה ישבנו שם מעטים בלבד – לשתות קפה או לפעמים – כוסית קוניאק. לאט-לאט החל מספרם של האורחים לגדול. בַּנדי ז'וֹלדוֹש ופּאל אבּרהם באו מברלין. גם הם לא אהבו את האווירה ששררה שם. באו קָרוֹי נוֹטי (Nóti Károly) ומיקלוֹש בּרוֹדסקי ,(Brodszky Miklós) ולבסוף בא מישהו שלא האמין בראיית הנולד שלי וצחק כשעזבתי את הגרמנים בחפזה, בקיצור בא ג'ו פסטרנק. הוא הביא אתו את פרנצישקָה גָל (Gaál Franciska) מתוך כוונה שנסריט בבודפשט את הסרט שתכננו להסריט עוד בברלין: Pardon, tévedtem (סליחה, טעיתי). אכן טרקלין הארגמן התמלא. היטלר דאג למלא אותו."
ואולם החיים הלכו ונעשו קשים יותר ויותר גם בבודפשט, והתסריטאים, הבמאים והשחקנים היהודים שוב ארזו מזוודות ויצאו למקום גלותם הסופי.
החדשות שהגיעו מהונגריה הלכו והחמירו. החוק השני שנחקק נגד היהודים ושנכנס לתוקפו ב-1939, אסר על יהודי לתפקד בתור "מנהל תיאטרון, רכז אמנותי, דרמטורג או [...] מועסק בתפקיד הקובע את מגמתו הרוחנית או האמנותית של התיאטרון". בלשכת אמנות התיאטרון והקולנוע שהוקמה אך שנה אחת קודם לכן הגבילו את מכסת האמנים ממוצא יהודי לעשרים אחוזים, ובעקבות ההגבלה הנוספת שהטיל החוק החדש, צומצם שיעור החברים היהודים בלשכה לשישה אחוזים. והכבדה אחרת שנוספה לא אפשרה לקבל חוזה מתיאטרון, אלא לחברי הלשכה. בעקבות הגבלות אלו נותרו שחקנים יהודים רבים מאוד בלי תעסוקה. מידה של הקלה במצבם של האמנים היהודים חלה בסתיו 1938 לאחר שההתאחדות הארצית של האמנים היהודים בהונגריה
(OMIKE) קיבלה רישיון להעלות באופן סדיר הצגות תיאטרון ואופרה באולם גוֹלדמָרק
(Goldmark) שברחוב וֶשֶלֵניִי, שהיה שייך לקהילה היהודית של פֶּשט – ובהצגות אלו הורשו לצפות רק מי שהיו מנויי ההתאחדות. מפעל האמנים
(Művészakció) של
OMIKE נוהל בידי לאסלוֹ בָּנוֹצי
,(Bánóczi László) שהיה ממייסדיו של אחד ממפעלי התיאטרון החשובים ביותר בראשית המאה העשרים,
Thália Társaság. תפקיד הבמאי הראשי ניתן לאוסקר בֶּרֶגי.
אוסקר בֶּרֶגי, Életem regénye (סיפור חיי), 1961
"בבת-אחת גזלו מאתנו את לחם חוקנו גם מן הבחינה הרוחנית וגם מן הבחינה הפיזית. על הצד הפיזי יכולנו אולי להתגבר. אבל ה'מלל' שתקעו בכוח לגרוננו חנק אותנו. מן הבחינה הכלכלית הייתה פעילותנו באולם גוֹלדמַרק זניחה לחלוטין, אבל היא סיפקה לנו 'בימה'. ובקורת רוח רבה יכול אני לזכור שלא ניצלנו את הבימה הזאת למטרות זולות וחסרות ערך."
במהלך פעילותו של מפעל האמנים של
OMIKE הועלו לבמה יצירות מופת –
אסתר מאת רסין,
המלט של שייקספיר,
ברווז הבר לאיבסן ומחזותיהם של מחזאים הונגרים ממוצא יהודי שנגזר עליהם אלם – אֶרנֶה סֵפּ
,(Szép Ernő) פֶרֶנץ מוֹלנָר, שַנדוֹר בּרוֹדי
,(Bródy Sándor) דֶזֶ'ה סוֹמוֹרי
(Szomory Dezső). יצירותיהם של לָיוֹש בָּלינט
(Bálint Lajos),
Támár (
תמר), ושל קָרוֹי פּאפּ
(Pap Károly),
Batséba (
בת-שבע), זכו כאן להצגת בכורה. דוֹד לַקנֶר
(Lakner bácsi) העלה הצגות לילדים ומופעי הקברט והבידור ניסו ליצור אשליה קסומה של ימי שלום ושלווה. על הבמה הופיעו אמנים ידועים יותר וידועים פחות: אימרֶה רָדָאִי, ג'וּלָה גוֹזוֹן
,(Gózon Gyula) ז'וּזָ'ה שימון
,(Simon Zsuzsa) אֶרז'י פַּרטוֹש
,(Pártos Erzsi) אוסקר אשר
,(Ascher Oszkár) ג'וּלָה בַּרטוֹש
,(Bartos Gyula) אָלָדָר שַרקָדי
,(Sarkadi Aladár) גֶ'רג' נאג'
,(Nagy György) יוזֶ'ף גָטי
,(Gáti József) לָיוֹש גַרדוֹניִי
,(Gárdonyi Lajos) לָיוֹש גֶלֵרט
,(Gellért Lajos) פֶריקֶה וידוֹר
,(Vidor Ferike) יֶנֶה סיגֶטי
(Szigeti Jenő) ואַרפָּד קֶלֶטי
(Keleti Árpád).
אגנֶש קוֹמוֹר (Komor Ágnes), Apám, Komor Vilmos (אבי, וילמוֹש קוֹמוֹר), 1985
"המקום הזעיר, אפשר לומר המיניאטורי, של הבמה (גובה ארבעה מטרים וחצי, ושטח שבעה כפול שמונה מטרים) צמצם מאוד את האפשרויות. עד היום היא קיימת פחות או יותר באותה צורה, בקומה השנייה של רחוב שיפּ 12, כמו אז כשמופעי OMIKE הוצגו שם. [...] מאחוריה עיצבו חדרי הלבשה, בערך שישה על שלושה מטרים בשביל הנשים, ושישה על חמישה מטרים בשביל הגברים. [...] שתי מלבישות עסקו במלאכת ההלבשה. היו שם ארבעה שולחנות איפור עם מראה, והשחקנים התאפרו כל אחד בתורו. בחדרי ההלבשה של הנשים ובחדרי ההלבשה של הגברים עמד לרשות הסולנים כיור אחד בלבד. המקהלה והניצבים התלבשו באולם הישיבות, שלעת ערב הוסב לחדר הלבשה. ננסה נא לשער בנפשנו ש - Sába királynője (מלכת שבא) של גוֹלדמָרק ואאידה של ורדי הוצגו בתנאים שכאלה – כשכל אחת מהן היא הצגה רבת משתתפים: סולנים, מקהלה, רקדני בלט וניצבים. בשתי ההצגות האלה יש סצנה של תהלוכת המונים, וכדי לפתור את הקושי שנוצר, הוחלט שהתהלוכה תצא מחדר המדרגות של רחוב שיפּ 12, תעבור דרך הבמה, ואחר כך תפנה לפרוזדור קצר שהוביל לאולם. בפרוזדור החליפו אביזרים – רמחים, מגִנים, דגלים, סמלי יחידות ואביזרים אחרים [...] – ואז שבו דרך חדר המדרגות השני שבפרוזדור ונכנסו לבמה."
במרס 1944 פלשו הגרמנים לבודפשט ובא הקץ על הצגות התיאטרון.
חברי להקת התיאטרון לשעבר גויסו לעבודת כפייה, נכלאו בגטאות וגורשו למחנות המוות. על האנדרטה של הנספים מקרב אנשי מפעל האמנים של
OMIKE רשומים שמותיהם של מאה ואחד-עשר שחקנים, במאים, סופרים, מלחינים, אמנים, זמרי אופרה ונגנים. הנספים בשואה היו הרי בֶּרקי
,(Berky Harry) אישטוָן בּוֹנדי
,(Bondi István) הוּגוֹ צֶ'רגֶה
,(Csergő Hugó) יֶנֶה אֶרֶדי
,(Erődi Jenő) אימרֶה אֵרי הָלָס
,(Éri Halász Imre) אַרפָּד פֶניֶה
,(Fenyő Árpád) לָיוֹש גַרדוֹניִי, יֶנֶה גוֹנדָה
,(Gonda Jenő) אימרֶה הָרמָט
,(Harmath Imre) אישטוָן מיהָאי
,(Mihály István) יֶנֶה מוֹהָצ'י
,(Mohácsi Jenő) גֶ'רג' נאג'
,(Nagy György) שַנדוֹר רָדוֹ
,(Radó Sándor) רֶזֶ'ה שיק
,(Sík Rezső) גֵזָה שטֶינהַרדט
,(Steinhardt Géza) הֵדי סֵצ'י
,(Szécsi Hédi) יֶנֶה סיגֶטי
,(Szigeti Jenő) דֶזֶ'ה סוֹמוֹרי. כן נרצחו יֶנֶה סיקלָאִי
,(Sziklai Jenő) מנהל תיאטרון, אירֵן פֶלד
,(Feld Irén) שחקנית, אימרֶה רוֹבּוֹז
,(Roboz Imre) המנהל הפיננסי של
Vígszínház. רוֹז'י פוֹרגָץ'
(Forgács Rózsi) הרעילה את עצמה. ארטור לַקנֶר
(Lakner Artúr) נעלם ללא עקבות.
טָמָש גַידוֹ
תרגמה מהונגרית: עליזה מֶרמֶלשטיין