מוסקבה

מלבד ברלין, הציעה גם מוסקבה בית – שני בגודלו – לקהילת הגולים הפוליטיים. נאמניה הפעילים ביותר של הרפובליקה הסובייטית ראו ברוסיה הסובייטית את תחנתם הסופית: אֶדִיט הָיוֹש ,(Hajós Edit) שַנדוֹר בַּרטָה ,(Barta Sándor) בֵּלָה קוּן ,(Kun Béla) יוֹלָן קֶלֶן ,(Kelen Jolán) יוֹזֶ'ף קֶלֶן ,(Kelen József) לאסלוֹ רוּדָש ,(Rudas László) גֶ'רג' לוּקָץ' ,(Lukács György) אַנדוֹר גַבּוֹר ,(Gábor Andor) יוֹזֶ'ף לֶנגֶ'ל ,(Lengyel József) ליפּוֹט כ'ץ (Katz Lipót). אפשר להוסיף ולמנות מספר אין-סופי של מי שבשנות העשרים או אחרי 1933 באו למוסקבה – רק כדי להיעלם לעולמים בגלי הטיהור הגדול של הטרור הסטליניסטי למן 1937: בֵּלָה קוּן, שַנדוֹר בַּרטָה, יוֹזֶ'ף קֶלֶן, פריגֶ'ש קָריקָש (Karikás Frigyes) – וגם מי שסיפק חסות לגולים ההונגרים בברלין בדמותו של מרכז רוחני: הֶרוָרט וָלדֶן (Herwarth Walden).


אסתר גָנטנֶר
תרגמה מהונגרית: עליזה מרמלשטיין