בֵּלָה בָּלָז' עזב את הונגריה בסתיו 1919 ונפרד ממנה ומהעבר שהשאיר מאחוריו בשיר יפהפה בשם
Emigrációs karácsonyi ének (
שיר הגירה לחג המולד, 1919). הוא יצא עם מסמכים מזויפים – לפי היומן שלו, "מחופש, בשפם, זקן וגבות צבועים, תסרוקת מוחלקת". העבר הספרותי שלו בהונגריה היה עשיר. עבודותיו הופיעו באופן קבוע בכתב העת
Nyugat; הוא פרסם שני ספרי שירים, מחזות ויצירות אחרות לתיאטרון, סיפורים קצרים שקובצו אחר כך בספרים וטקסטים תיאורטיים. שתי הצגות על פי מחזותיו הועלו בתיאטרון הלאומי, ושתי אופרות שכתב למוזיקה של בֵּלָה בַּרטוֹק
(Bartók Béla) הועלו בבית האופרה. היה לו מוציא לאור מסור, אימרֶה קנֶר
,(Kner Imre) שתמך בו גם בהמשך דרכו בווינה, וקהל נאמן.
בֵּלָה בָּלָז' (Balázs Béla), Előszó verseskönyvem második kiadása elé (הקדמה למהדורה השנייה של ספר שיריי), 1918
"נדרשו שבע שנים עד שנמצאו מספיק קוראים כדי לכלות מהדורה אחת. הם היו מעטים, כמו שיש לו לאדם מעט ידידים. אני מברך אותם היום ואומר להם שמעולם לא הרגשתי שהם קהל, ציבור אנונימי. אני יודע שהייתי אוהב אחד-אחד את כל אלה שאהבו באמת את כתביי; אני יודע שהם היו מזהים איש את רעהו כחברים. הם היו קרובים, לא קהל. אני מקדיש להם את 'המהדורה השנייה' הראשונה שלי."
מלבד זה ליוותה אותו שם קהילה של חברים ועמיתים לעבודה בעלי תפיסת עולם משותפת, שכונתה חוג יום ראשון, והוא זכה לסיקור ביקורתי קבוע מידי גֶ'רג' לוּקָץ'
,(Lukács György) שאף אסף וכרך את כתביו עליו – אלה היו מאפייני שנותיו האחרונות בהונגריה. לוּקָץ' וחברי החוג היגרו גם הם; אמנם יחסיו עם לוּקָץ' התקלקלו, וגם החבורה התפזרה למרות הניסיונות לחדש את מפגשי החוג בווינה, אך המניע המשותף והעידוד ההדדי, החוויות המשותפות לכל החיים והאהבה שרחשו איש לרעהו לא נמוגו. בָּלָז' קיבל באותה עת את הקומוניזם כדת; בימי הדיקטטורה של הפרולטריון היה ממונה על ענייני ספרות ותיאטרון במשרד החינוך והתרבות – והנה גם הוא נאלץ להימלט.
הוא תפס את היותו אדם נרדף בצורה חיובית. להבדיל מחלק משותפיו להגירה, מן הרגע הראשון הייתה לו עבודה, פרנסה. יצירותיו המוקדמות יצאו לאור מדי פעם גם בגרמנית, וכבר באביב 1920 הוצג המחזה שלו
Halálos fiatalság (
נעורים קטלניים) בתיאטרון בווינה; הוא פרסם באופן קבוע בכתבי העת של המהגרים, כתב סיפורים קצרים ופֶלייטונים ואחרי זמן מה גם שירים. "נהייתי סופר גרמני. רבים ממאמריי, ספריי, מחזותי, סרטיי הופיעו בגרמנית במקור" – כך כתב באוטוביוגרפיה שלו. ב-1920 הוא כתב יחד עם קרין מיכאליס
(Karin Michaelis) את הספר
Túl a testen (
מעבר לגוף). ב-1922 יצא לאור בקוֹלוֹז'וָר
(Kolozsvár) הרומן שהתחיל לכתוב בזמן המלחמה,
Az Isten tenyerén (
על כף ידו של אלוהים), שהתקבל באהדה יתרה.
ב-1922 הוא קיבל משימה מעניינת: לכתוב מעשיות בהיקף של פֶלייטון לציוריה של המיליונרית היוונייה מרייטה לידיס
(Marietta Lydis). מהתחדשות כמיהתו לספר סיפורים צמח ספר הסיפורים הסיניים שלו. ההגירה לא קטעה את רצף היצירה שלו. בָּלָז' לא ניתק את החוטים שקשרו אותו להונגריה; הוא המשיך לעסוק בספרות ההונגרית והקדיש לה מאמרים והרצאות.
בֵּלָה בָּלָז', A háború utáni magyar irodalom (הספרות ההונגרית לאחר המלחמה), 1924
"להגירה הספרותית השפעה חיובית בכמה רמות. קודם כל הייתה בחירה מסוימת. הסופרים שנשארו ויכלו להמשיך להיות סופרים בהונגריה סגרו על עצמם את קבר העבר. הגירת הסופרים היא בעלת משמעות גדולה קודם כל מפני שעל ידי כך הספרות שלהם נהייתה ספרות אירופית. אין יותר גלובוס הונגרי, אמת מידה הונגרית נפרדת. הספרות עומדת בחוץ, באירופה. אם תרצה ואם לאו, היא תימדד באמות המידה הגדולות של העולם. גם הצורך החומרי דורש תרגום ללשונות זרות. מה שהיה חי ותקף אך ורק בהונגרית ימות כאן עד מהרה."
בָּלָז' ציפה לשינוי גם בגורלו וגם באמנות שלו. ב-1922, בהתחשב בהצלחות התקופה החדשה שלו, הוא כותב ביומנו: "עכשיו עלי להתקדם עוד. אבל אינני חושב שאכתוב
בצורה שונה מזו שכתבתי עד כה (אלא אם אכתוב בצורה פשוטה יותר), אבל
דברים שונים."
עד מהרה הראינוע הביא את האפשרות למשהו שונה: הניסיון של שנתיים-שלוש בכתיבה סדירה של ביקורות סרטים והרקע המוקדם שלו בכתיבה תיאורטית על אמנות יצרו את הצורך ואת האפשרות ליצירת אסתטיקה של סרטים.
בֵּלָה בָּלָז', A látható ember (האדם הנראה), 1924
"כשמישהו לא פוצה פה, אין זה אומר בשום פנים שאין לו מה לומר. מי שלא מדבר, ייתכן שנפשו מלאה בצורות, תמונות, הבעות פנים ותנועות מלאות תוכן. אצל בן התרבות הוויזואלית התנועה, הבעת הפנים, לא באות במקום הדיבור, כמו סימנים של חירשים-אילמים. הוא לא חושב במילים, לא רושם באוויר הברות של סימני מורס. תנועותיו לא מסמלות מושגים כלל – אלא ניסיון להביע את מהותו האי-רציונלית, הבלתי נתפסת. הוא מנסה להעביר בהבעות פנים ובתנועות חוויות שנולדו ממכלול רגשות שחבויים עמוק בנפשו, חוויות שמילים לעולם לא תוכלנה להעלות אל על פני השטח. זה המקום שבו הרוח הופכת לגוף נראה, ללא תיווך המילים."
ב-1926 בָּלָז' הוזמן על ידי יוצרי סרטים ברלינאים ועזב את וינה. כקומוניסט מחויב הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הגרמנית, נהיה היועץ האמנותי של במת הפועלים, ניהל אותה ברמה הארצית והוציא לאור על חשבונו במשך שנים את ביטאונה. הוא פרסם טקסטים תיאורטיים על תיאטרון ואסתטיקה של קולנוע; כתביו הופיע גם בכתבי עת בקוֹלוֹז'וָר ובקאשָה
(Kassa). הוא כתב שירה, מחזות ופרוזה – אבל הקולנוע הפך למוקד עבודותיו.
בֵּלָה בָּלָז', Napló (יומן), 1940
"[...] היה זמן בברלין שהרווחתי מספיק כסף מסרטים, קודם כל עם הידע המעשי שלי. איש לא רצה את מה שיכולתי לתת שם באמת. לפעמים היה לי די הרבה כסף, אבל לרגע לא הייתה תחושה נינוחה של ביטחון. מצבי מתבטא בתחרות: אינני יכול לפקח על ההכנסות שלי, לומר שהייתי מעדיף להרוויח פחות, לחיות יותר בפשטות, שהייתי רוצה את העבודה המנכרת פחות של עורך סרטים. הבחירה היחידה בידי הייתה לקבל את העבודה, הרבה עבודה – או לא לקבל אותה ולא להרוויח כלום. לו פיטרו אותי לשנה אחת בלבד (דרך אגב, אף פעם לא היו לי חסכונות מספיקים לכך), לא הייתי יכול לקבל שוב עבודה. הייתי הופך זר, אאוטסיידר. [...] גם בתנאים הנוחים ביותר, דבר אחד לא עמד לרשותי: זמן והשקט הפנימי הנחוץ להרהורים."
כתיבת טקסטים תיאורטיים ותסריטים, עריכת סרטים, ייעוץ ופעם-פעמיים גם בימוי, זיכו אותו עד מהרה בשם עולמי. עולם הסרטים קיבל אותו, כיבד אותו, למד ממנו; גם את התחנות הבאות בחייו קבעו הזמנות ועבודות שהיו קשורות בסרטים. משַנדוֹר קוֹרדָה
(Korda Sándor) עד פּוּדוֹבקין
(Pudovkin), מברכט עד אייזנשטיין, הוא עבד וקיים שיחות ודיונים עם הגדולים ביותר. את משנת הראינוע הוא עיבד ב-1930 לתיאוריה של הסרט המדבר בספרו
A film szelleme (
רוח הסרט).
ב-1931 הוא קיבל הזמנה למכללה לקולנוע במוסקבה. ביקשו ממנו לביים סרט על הרפובליקה הסובייטית. הוא היה לחבר באיגוד הסופרים הסובייטי ונמצא גם בין יוצרי הסרטים הסובייטיים. נראה כי הקריירה שלו ממשיכה לשגשג, אלא שחיי השגרה הלכו ונהיו חשוכים.
בֵּלָה בָּלָז', Napló (יומן), 1940
"לגבי עבודתי, שלוש השנים הראשונות אבדו במאבק האומלל סביב הסרט Tisza garit (תנועת הנהר טיסָה). הייתי מוקף במזיקים, ראשי כרוב, קשיים טכניים וארגוניים, בכנופיית בֵּלָה קוּן ,(Kun Béla) ששלטה בימים ההם במפלגה ההונגרית, נתון לחסדי הקליקה הגרועה ביותר, ללא חבר או אפילו שותף אחד שיעזור. השפה לא הייתה מוכרת לי, ולכן חייתי בבידוד מן הפועלים ומהבנייה החברתית, שהאמנתי בה אך למעשה רק ניחשתי את קיומה. זו הייתה התקופה הכי מרה בחיי – משפילה מבחינה מוסרית, צרה מבחינה רוחנית, מעייפת ולא מוצלחת אפילו מבחינה גופנית – שלוש שנים שבהן לא היו לי לא זמן ולא שקט לכתוב, לקרוא. 'ידידיי' בתקופה זו עשו הכול כדי למחוק אותי מרשימת הסופרים. במשך שלוש השנים האלה שֹערי הלבין ולבי נהרס לחלוטין. אבל עלי להילחם את המלחמה הזאת עד סופה – הישארותי בברית המועצות תלויה בכך. באיזה מקום אחר הייתי יכול להיות? במקרה הטוב במחנה ריכוז צרפתי. סביר יותר שהייתי כבר מת."
כתביו הופיעו באופן קבוע בכתבי עת הונגריים וגרמניים, והוא היה לעמית בכתב העת
Új Hang; מעשיותיו, הרומנים שלו לנוער וטקסטים חדשים שכתב על קולנוע יצאו לאור בגרמנית וברוסית. יחד עם כמה מחברי המושבה ההונגרית הוא פוּנה מפני המלחמה לקזחסטן, ושם הרכיב כרך קטן של אגדות עם מקומיות. את כל אלה עשה תוך כדי התקפות בלתי פוסקות.
בֵּלָה בָּלָז', Napló (יומן), 1940
"התחלתי שוב לכתוב, וצעד אחר צעד אני כובש בחזרה את עמדתי כסופר. היו אלה השנים המעצבנות והמורעלות אחרי המשפטים הגדולים. מאות אלפים נכלאו. כדי להימלט מחשד, האנשים שנחשבו האויבים הפנימיים טפלו אשמה, הפכו למודיעים. הואיל ובעצמם ישבו באֶן-קָה-וֶה-דֶה [הקומיסריון העממי לענייני פנים], הם עצרו את הקומוניסטים המכובדים ביותר כדי ליצור בלבול ובהלה. היו אלה שנים קשות, במיוחד לזרים. נמנעתי, כמו האחרים, אפילו מללכת ברחוב. מכרים וידידים ותיקים ניתקו מגע אִתי. לא חייגתי אפילו להנהלת קולנוע דום. עקפתי גם את המכללה לקולנוע שבה לימדתי. היינו לגמרי מבודדים. דווקא בתקופה זו הייתי מסודר מבחינה חומרית, ועובדה מרגיעה זו גרמה לי אושר. [...] ובכל זאת, האם אפשר היה לדבר באווירה כזו על שקט, על מנוחה? על ריכוז, על הרהור? על עבודה רצינית באמת?"
למרות ההצלחה המתמשכת מחוץ להונגריה התכוון בָּלָז' לחזור עם סיום המלחמה. הוא היה מודע לפרסומו ועמוס אוצרות, אך המשימה לא הייתה קלה אחרי רבע מאה. ב-1949 הוא הוציא לאור את הכרך המקיף
Filmkultúra (
תרבות הקולנוע). ספריו תורגמו לרוב השפות האירופיות. אף שקבלת הפנים שלו בהונגריה הייתה אמביוולנטית, הוענק לו ב-1949, שנת מותו, פרס קוֹשוּט, ובעשורים שלאחר מכן שולם חלק מחובותיו.
יוליה לֶנקֶאִי
תרגמה מהונגרית: מרתה רמון