אנה לֶסנָאִי

"סלע בכותל המערבי, קצב של שיר הונגרי"

אנה לֶסנָאִי – משוררת, סופרת ואמנית – ציירה את אישיותה הקסומה בתמונותיה, רקמה אותה על כריותיה, מזגה אותה לשיריה ואת מה שנשאר פיזרה על בני אדם. משהו מאנה לֶסנָאִי – מָלי, כפי שכינו אותה חבריה – הגיע לכל אחד, לכל מקום. הווייתה מלאת האהבה הייתה לאגדה, אישיותה הכובשת הקסימה את כולם. היא הייתה אולי היחידה שמצאה שפה משותפת גם עם חוג כתב העת ,Nyugat גם עם קבוצת האמנים השמינייה, גם עם חברי חוג יום ראשון וגם עם לָיוֹש קָשָק ,(Kassák Lajos) שטבעו הקשה, המנוגד לשלה, היה לאגדה. ב-1911 כתב עליה בֵּלָה בָּלָז' (Balázs Béla) במכתב לגֶ'רג' לוּקָץ' (Lukács György): "מָלי ארגנה זיקוקים לאהבה. העושר של האישה הזאת כה ברוטלי עד כי מוכרחים לאהוב אותה."

אנה לֶסנָאִי נולדה כאָמָלִיָה מוֹשקוֹביץ; מאוחר יותר אימצה את שם המשפחה לֶסנָאִי על שם הכפר לֶסנָה ששכן בקרבת האחוזה של משפחתה בקֶרטוֵיֶש (Körtvélyes). בשם אנה השתמשה רק כשם אמנותי. סבה, מוֹר מוֹשקוֹביץ ,(Moscovitz Mór) היה רופא בעת מגפת הכולרה ב-1831 וזכה לתהילה במחוז זֶמפּלֵן (Zemplén) על מאבקו להדברת המחלה. משפחת אַנדרָשי, שאחוזותיה היו בקרבת זֶמפּלֵן, יצרה קשר עם מוֹר מוֹשקוֹביץ, ועד מהרה הוא היה לרופא המשפחה. לאחר שג'וּלָה אַנדרָשי האב (id. Andrássy Gyula) נבחר לראש ממשלה, הוא העניק ב-1867 תואר אצולה עם השם זֶמפּלֵני למוֹשקוֹביץ, כאות תודה של משפחתו. ב-1872 רכשה המשפחה את אחוזת קֶרטוֵיֶש, ובה בילו מאז את חודשי האביב והקיץ. בגלל אורח החיים של הגֶ'נטְרי [אצולה שירדה מנכסיה אך שמרה על מעמדה החברתי] שאימץ עורך הדין גֵיזָה מוֹשקוֹביץ ,(Moscovitz Geyza) אביה של לֶסנָאִי, אזל עד מהרה הונה של אשתו, הֶרמינָה דוֹיטש ,(Deutsch Hermina) שהיה מובטח בהיותה נצר לשושלת הַטוָנִי-דוֹיטש. למרות זאת קֶרטוֵיֶש הייתה תמיד אי של שלום ונשארה עולם אידילי פתוח בפני האמנים ואנשי הרוח החשובים של הדור, שנהנו מהכנסת האורחים של בעלי הבית, לפעמים במשך שבועות.


חייה האמנותיים של אנה לֶסנָאִי החלו מן הארמון הקסום, מן העולם הפלאי הזה. כמה שהתרחקה במרחב ובזמן מקֶרטוֵיֶש, מהצפון ההררי של הונגריה, מן העולם שסימל בשבילה את היקום כולו – נפשה מעולם לא ניתקה משם.


לֶסנָאִי פיתחה את כישרונה בתחומי אמנות שונים מאוד זה מזה. בני דורה התווכחו מה חשוב יותר, שירתה או עבודותיה האמנותיות, ואילו הדור שאחריהם הכיר אותה קודם כול הודות לספרי המעשיות המאוירים שלה: A kis pillangó utazása Lesznán és a szomszédos
tündérországban (מסעו של הפרפר הקטן בלֶסנָה ובארץ הפיות השכנה, 1978), Lesznai képeskönyv (ספר תמונות של לֶסנָאִי, 1981). אמנם מעטים בלבד קראו את שיריה, אך בשל צירוף מקרים, בעידוד בן דודה, לָיוֹש הַטוָנִי ,(Hatvany Lajos) הקהל התוודע אליה באמצעות שיריה שהתפרסמו ב-1908 בכתב העת Nyugat.


כיום, כאשר אנו עדים לתחייתם של סאגות ורומני משפחה שעלילתם נפרשת על פני עשרות שנים, רבים אולי ישימו לב שוב לרומן של לֶסנָאִי Kezdetben volt a kert (בראשית היה הגן), שבו היא מספרת את סיפורן של שתי משפחות מסוף המאה ה-19 ועד לתקופה הסוערת שאחרי מלחמת העולם הראשונה. אחת משתי המשפחות היא משפחה יהודית מהונגריה, האחרת משפחת גֶ'נטְרי, וגורלותיהן פעם נשזרים זה בזה, פעם נפרדים. התכנית המפורטת של הרומן נשארה ביומנה משנת 1932 ומוכיחה שכבר אז החלה לעבוד על הטקסט. בהתחשב בעובדה שהרומן יצא לאור רק ב-1966, זו באמת "עבודת החיים" של לֶסנָאִי, שהתמסרה לה במסירות כמעט מיסטית ובהתלהבות יוצאת דופן.

עם כל זאת, לֶסנָאִי הייתה גם אחת האמניות היוצרות המקוריות והייחודיות ביותר בעולם העיצוב, מלאכת המחשבת והרקמות המבוססות על קישוטים עממיים מכלול היצירה שלה, המורכבת מיותר מאלפיים פריטים, נשמר ב- Hatvany Lajos Múzeum.

ב-1913 התחתנה לֶסנָאִי עם אוסקר יאסי (Jászi Oszkár). נישואיהם היו רוויים קונפליקטים ששורשיהם עמוקים והסתיימו רשמית ב-1920. למרות כל מה שקרה, הקשר של לֶסנָאִי עם בעלה לשעבר לא ניתק מעולם; הייתה ביניהם תקשורת אינטימית עמוקה עד למותו של יאסי. השיר שכתבה לֶסנָאִי ליום הולדתו השמונים הוא מסמך יפה שמעיד על כך. שני בנים נולדו מנישואיהם.


דירתו של בֵּלָה בָּלָז' ברחוב נַפּהֶג' בבּוּדָה הייתה בתחילת סתיו 1915 מקום מפגש לחברים מדי יום ראשון. מפגשים אלה הפכו לסדרת שיחות מעמיקות שחשפו את תפיסת עולמם המורכבת של המשתתפים. ברישומי היומן של בָּלָז' ולֶסנָאִי ובזיכרונות בני דורם ערבים אלה מוזכרים לעתים כ"אוניברסיטה פתוחה", שעיצבה את השקפת עולמם והייתה בעלת משמעות בחייהם. קורות חוג זה, חוג יום ראשון, עובדו בשתי מונוגרפיות שונות למדי בגישתן. הבסיס להיווצרות החוג היה המעבר של בָּלָז' מסָבַּדקָה (Szabadka) לבודפשט. כאשר השתחרר משירות צבאי, שכר דירה בווילה ברחוב נַפּהֶג' מס' 19. גם לוּקָץ' הגיע אז לבודפשט מהיידלברג, ומדצמבר 1915 עד יולי 1916 בילה את רוב זמנו הפנוי אצל בָּלָז'. כך התחילו שיחות יום ראשון שבהן הופיעו באופן קבוע אנה לֶסנָאִי, קָרוֹי מָנהֶיים ,(Mannheim Károly) בֵּלָה פוֹגָרָשי ,(Fogarasi Béla) אֶמָה ריטוֹק ,(Ritoók Emma) לָיוֹש פילֶפּ ,(Fülep Lajos) ארנוֹלד האוּזֶר ,(Hauser Arnold) אֶרנֶה לוֹרשי ,(Lorsy Ernő) קָרוֹי טוֹלנָאִי ,(Tolnay Károly) אֶדיט גֶ'מרֶאִי (Gyömrői Edit) ופריגֶ'ש אנטָל (Antal Frigyes).

בתקופת הרפובליקה הסובייטית עיבדה לֶסנָאִי את תכנית הלימודים לחינוך לאמנות בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בשביל משרד החינוך והתרבות. אחרי נפילת הדיקטטורה של הפרולטריון היא היגרה לווינה עם טיבּוֹר גֶרגֶי ,(Gergely Tibor) שהפך אחר כך לבעלה.


הנחמה של לֶסנָאִי על הגלות הייתה בילוי חודשי הקיץ בקֶרטוֵיֶש, שכבר סופחה לצ'כוסלובקיה. התחדשות הפגישות של חברי חוג יום ראשון בווינה בסוף 1920–תחילת 1921 השפיעה על הכוחות היצירתיים של החבורה. לֶסנָאִי כאמנית מצאה שהדיונים המעניינים ביותר היו על מהות האמנות ועל תפקידו וייעודו של האמן בתוך הקהילה.


מ-1930, אחרי חזרתה של לֶסנָאִי מווינה להונגריה, המשיכו נושאים מחיי הכפר לשלוט ביבול האמנותי שלה. עממיותה לא פחתה גם בשנות השלושים, כפי שאפשר לראות מהערתה המרירה של אֶמָה ריטוֹק, חברה לעט משכבר הימים ששמרה על קשרים הדוקים עמה עד לקרע ב-1919, על רקע ניגודים פוליטיים: "אנה לֶסנָאִי פשוט חזרה בשנות השלושים לפֶּשט – הונגריה השנואה כנראה בכל זאת טובה יותר מצ'כיה הנערצת של יאסי. מאז היא ציירת נערצת כאן – כציירת היא גרועה יותר מאשר כמשוררת. היא מציגה, וגברות האצולה מאמצות אותה ככישרון פלאי."

ב-1932 השתתפה בתערוכה קבוצתית במוזיאון Ernst. באותה שנה התפרסם מאמר של רוברט בֶּרֵני (Berény Róbert) שראה בלֶסנָאִי מספרת סיפורים ויזואליים על הכפר, שבחרה לתאר את פעולותיו, חוויותיו ורגשותיו הראשוניים של האדם בצורות הפשוטות ביותר.


גם בתערוכות של KÚT (חברה חדשה של אמנים) ב-1934 וב-1937 היא הציגה עבודות בנושא זה. בקטלוג תערוכה שהוצגה ב-1938 במוזיאון Ernst היא התוודתה על השורשים הנפשיים העמוקים של עבודותיה.


בשנות השלושים עסקה לֶסנָאִי בפעם הראשונה בעבודת הוראה מעשית. היא לימדה ב - ,Atelier בית ספר ומשרד לעיצוב של דֶזֶ'ה אוֹרבָּן (Orbán Dezső).


בסוף שנות השלושים אנה לֶסנָאִי, בעלת גינת קֶרטוֵיֶש, השאירה מאחוריה את אירופה שהלכה ונהייתה פשיסטית, הפליגה עם בעלה טיבּוֹר גֶרגֶי לארצות הברית וחיה בניו יורק עד יום מותה. היא ביקרה בהונגריה ב-1965 וב-1966, אך מעולם לא חזרה לקֶרטוֵיֶש.

מה שאִפשר את נסיעתם של בני הזוג לאמריקה היה הזמנה לסדרת הרצאות: בקיץ 1939 הנחתה לֶסנָאִי קורס אמנות בסַנדוסקי והרצתה הרצאות פומביות על האמנות ההונגרית. ההוכחה לחוש הפדגוגי המצוין שלה היא העובדה שקיבלה שורה של הזמנות לסדרות הרצאות ולניהול סמינרים. בשנים 1939–1942 היא הרצתה ב - Wellesley College ליד בוסטון; ב-1942 לימדה במכללת המורים בניוארק; ב-1948 הרצתה למורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בסטודיו לאמנות של Lawrence Street School בניו יורק בנושא אמנות העיצוב הלכה למעשה.


טרדות היומיום, אילוצי הפרנסה והמשפחה הצליחו להסיט לרגעים את תשומת לבה מן העייפות הנפשית והרוחנית, מן הכאב התמידי והגעגועים – לבנה הבכור (חיילים גרמנים ירו בו ב-1944), לחבריה שהלכו לעולמם, לגן העדן האבוד בקֶרטוֵיֶש.


עם כל "תפר" – השירים, המעשיות, העיצובים והרומן שלה – לֶסנָאִי רקמה, ארגה את עצמה באופן שאי אפשר להתיר אל תוך האמנות ההונגרית, אל תוך נפשותיהם, לבותיהם ועיניהם של מעריציה הרבים. היא האמינה בשליחות שרק היא יכלה להגשימה, האמינה שהחיים והיצירה כרוכים יחד, שניתן להפוך את האישיות והערכים לחשובים, נראים וקריאים, לקשטם, להפוך אותם לצורות נקיות; שעליה לספר את "סיפור החיים", ליצור את סיפורם של החיים עצמם, לגזור מקטע מתוך המארג הגדוש באינסוף יצורים פלאיים.


פֶּטרָה טֶרֶק
תרגמה מהונגרית: מרתה רמון