מרדכי אבי-שאול

(כינויו במשפחה היה מָטיִי או מָטי)

תולדות עלייתו

סבי, כפי שהוא עצמו סיפר לי, עבר הרפתקאות רבות בדרכו לפלשתינה. הוא סיפר לי רק פעם אחת על דרכו, אלא שלצערי לא רשמתי זאת מיד, ולכן אינני בטוח במאה אחוז אפילו בציון השנים. העובדה היא שרעיון ההגירה הבשיל במשפחה, למרות אדיקותם של משפחות הסבים שלי משני הצדדים, לאחר רציחות יהודים וקומוניסטים בידי כנופיית פּרוֹנָאִי (Prónay). אסתר, אמו של מרדכי, גרה זמן רב לאחר עלייתה בשכונת מאה שערים בירושלים וקיימה כל מצווה, קלה כחמורה; ממכתביה השמיטה אותיות רבות מטעמי קדושה. כשבעלה, שהיה שוחט בשנותיו האחרונות, נפטר ב-1918 בשנות הארבעים לחייו, נאלצה אסתר, סבתי הגדולה, לגדל בעצמה את שבעת ילדיה. היא מכרה שרוכי נעליים ומיני סדקית מתחת לשער אחד הבתים ברחוב דוֹבּ בפֶּשט.


סבי מרדכי התכונן להיות רב (וגם מורה). הענף השני של המשפחה התגאה אף הוא ברבנים רבים בדורות הקודמים; אחד מאבותיה של סבתי לאה היה רב בתפקיד חשוב בבית הכנסת בסֶגֶד (Szeged). הדת הייתה נושא חשוב גם באמנותו הדקורטיבית של אביה, שָלָמוֹן זֵילֶנפריינד ,(Seelenfreund Salamon) שבארץ שמו היה שלמה ידידיה. הוא עסק ביצירה וקישוט של פריטים מלאים במוטיבים דתיים, אף שהושפע לא פחות מהסֶצֶסיון (szecesszió) ואפשר להבחין גם בשפע של דימויים אוניוורסליים בעבודותיו.


סבי וסבתי היו קשורים בעבותות לתרבות ההונגרית. הקשר הזה נשאר עד מותם ואף התחזק לאורך השנים – במיוחד אחרי שאמי, ברוריה אבי-שאול, שנולדה בירושלים ב-1922, "חזרה" עם אבי, מַרצֶל פוֹרגָץ' ,(Forgács Marcell) להונגריה אחרי מלחמת העולם השנייה (הם היגרו בין היתר מסיבות פוליטיות, אלא ש"חזרו" לארץ שהם עצמם לא חיו בה מעולם, והדבר גרם לבעיות רבות בהמשך). דרך אמי נשמר הקשר של הוריה עם התרבות ההונגרית – עיתונות, ספרים וביקורים בהונגריה – עד סוף ימיהם. במשך זמן רב דקלם שלמה ידידיה בכל יום הולדת של סבתי (שנולדה ב-30 בספטמבר 1899) את שירו של שַנדוֹר פֶּטֶפי Szeptember végén ,(Petőfi Sándor) (בסוף ספטמבר); הם קראו, אהבו והעריכו את שיריהם של המשוררים ההונגרים; סבי היה למתרגמם של יָנוֹש אָרָני ,(Arany János) אָטילָה יוֹזֶ'ף ,(József Attila) מיקלוֹש רַדנוֹטי ,(Radnóti Miklós) מיהָאי בַּבּיץ' (Babits Mihály) ושַנדוֹר פֶּטֶפי, ובתרגומו יצא לאור בעברית יהודֵי בָּזין (A bazini zsidók), הרומן ההיסטורי של לָיוֹש בּירוֹ (Biró Lajos).


סיפור העלייה של סבי התחיל בכך שלא השיגו לו סרטיפיקט. כך הוא סיפר לי ב-1986, כאשר לאחר מות אמי ביליתי אתו חודשים אחדים. האדם הסגור הזה, שידע לספר להפליא, נפתח בפניי, נכדו, בבית האבות ברמת אפעל, סיפר דברים רבים שכאילו נפלטו מפיו בטעות ומיד הודיע לי בקנאות "את זה אינך יכול לכתוב", כי הוא עצמו תכנן לכתוב את סיפור נעוריו בספר על סבתו "הצוענייה", דמות שבאורח פרדוקסלי חיזקה את הקשר העמוק שלו להונגריה ולתרבות ההונגרית, שנמשך עד יום מותו. ועכשיו סטייה קלה: סבתו של סבי, שחיה בכפר אָדָה (Ada) בווֹיבוֹדינָה ופִרנסה את משפחתה מפיטום אווזים, כונתה במשפחה "צוענייה" – על פי האגדה בגלל כיעורה ועורה השחור. יש צילום שבו היא נראית כמו זקנה במטפחת שחורה שזה עתה יצאה מהכנסייה הכפרית.


סבי הרגיש שהכינוי המשפחתי שלה לא היה מקרי; הוא חקר את העקבות שהשאיר אבי סבו בדֶרֶצ'קֶה (Derecske) וסבר שייתכן מאוד – אף שלדעת אחרים היה זה בלתי אפשרי – שאחד מאבותיו, לאחר שלא נבחר לרב המקום, נשא לאישה צוענייה. זה היה המוטיב שסביבו התכוון לבנות את הרומן על נעוריו; הואיל והוא לא כתב בסופו של דבר את הרומן, כללתי את המוטיב, עם הידע החלקי שברשותי, ברומן המשפחה שלי, Zehuze (זהו זה). סיפורים רבים על "סבתא הצוענייה", שהייתה אישה בעלת תבונה מעשית מרשימה, שרדו. היא העסיקה נשים בכפר בפיטום אווזים, ואלה נארזו לבסוף בקרח ונשלחו ברכבות משא אקספרס לווינה. למעשה היא הייתה מפרנסת המשפחה, בעת שבעלה העדיף לשקוע בספרי הקודש.

כאמור, סיפור העלייה של סבי התחיל בכך שאביה של סבתי, שָלָמוֹן זֵילֶנפריינד – שדעתו על משפחת סבי לא הייתה טובה – לא השיג אישור עלייה לסבי מרדכי כשהשיג אישורים לאשתו, לבנו, לבתו ולנכדו שאול, בנם של מרדכי ולאה, שנולד בבודפשט ב-1920. אופייני הדבר, שכאשר ראה סבי בהגיעו לבסוף לארץ ש"אחינו הערבים", כפי שכינה אותם באחד ממכתביו הראשונים, אכן חיים בפלשתינה, הוא גיבש לעצמו דימוי שדווקא הערבים והבדווים הפלאחים הם שחיים כמו היהודים בתקופת התנ"ך; באופן סמלי אימץ לעצמו סבי שם חדש לפי מנהג הערבים וקרא לעצמו "אבי-שאול" על שם בכורו. אולי אז החלה התרחקות השקפת עולמו מן הדת. ההשפעה השנייה של המפגש עם פלשתינה הייתה שלמרות התרשמותו מהכיוון הפרוגרסיבי של החברה היהודית המודרנית המתפתחת בה, התנגד בתוקף למנטליות הקפיטליסטית.

הזוג הצעיר ושאול העולל חיו בזֶנטָה (Zenta). סבי קיבל שם משרה של מורה בבית הספר היהודי, לאחר שסיים את לימודיו בסמינר היהודי למורים בבודפשט.


סבי וסבתי אהבו מאוד את זֶנטָה והיו נשארים שם ברצון, אלא שאחרי חוקי הנוּמֶרוּס קלאוּזוּס ופרעות כנופיית פּרוֹנָאִי הרגישו שהם לא יכולים להישאר. סבי מרדכי סיפר בהנאה רבה אילו כתות והבדלים היו גם בקרב היהודים, איזו היררכיה יהודית סודית הייתה בהונגריה, כיצד המשפחות העשירות יותר מן האזור המערבי זלזלו במשפחות "כפריות" עניות יותר מן המזרח. יוצאי המערב (מעבר לדנובה וצפון-מערב הונגריה) נקראו "oberlender"; יוצאי מזרח הונגריה (קרפּטוֹרוסיה, ווֹיבוֹדינָה וטרנסילבניה) נקראו "unterlender"; נישואים של "unterlender" ל - "oberlender" נחשבו mésalliance [קשר נישואים עם מעמד חברתי נמוך יותר]. כך חשב גם אביה של סבתי, אך למרות הסתייגותו הסכים להשיא את בתו הנערצת לסבי, שלדעתו היה עשוי להיות לכל היותר מורה, או אולי רב עושה נפלאות, אך לא מדען או אמן.


מאוחר יותר בפלשתינה זה השתנה: שני הגברים שיתפו פעולה בצורה יוצאת מן הכלל, ושיתוף הפעולה הניב ספרים וציורים רבים. שלמה ידידיה צייר ציורים יפהפיים על פי שיריו של סבי מרדכי.


אך בתקופה הקשה הזאת השאירו אותו לבדו, וכאב הנטישה ליווה אותו עד יום מותו. הוא נאלץ לצאת בכוחות עצמו לדרך שהיו בה סכנות לא מעטות. לאחר שמפת אירופה צוירה מחדש בהסכם טריאנון [1920], בעקבות מלחמת העולם הראשונה, היה עליו להסתנן לממלכת הסרבים כדי להגיע לים התיכון. הוא המשיך להתכתב עם אשתו לאה, שהגיעה עם הוריה ובנה הקטן דרך אלכסנדריה לחיפה. המשפחה התיישבה בירושלים (אמי ברוריה נולדה בעיר העתיקה ב-1922).

השלטונות הסרביים עצרו והכו את סבי כמרגל הונגרי זמן קצר לאחר שעבר את הגבול; לא שיחק לו מזלו. בספרי Zehuze כתבתי שזה קרה בסָבַּדקָה ,(Szabadka) אך אני מודה ומתוודה שהסיבה לכך הייתה שזו העיר היחידה שהכרתי: הייתי בה כאשר העלו הצגות בבית הכנסת הישן שלה, כי השתתפתי כדרמטורג במספר פסטיבלים של תיאטרון במחצית השנייה של שנות השמונים. לאנשי הקהילה היהודית של אותה עיר נודע על מעצרו של סבי, והם שיחדו מפקד מהז'נדרמריה הסרבית כדי שירשה לסבי להתפלל בשבת בבית הכנסת (אני מספר זאת כפי שאני זוכר מסיפורי סבי, אינני זוכר אם היו אלה שוטרים או ז'נדרמים). הוא הלך לבית הכנסת, ואני מניח שגם התפלל, אלא שלא יצא מהיכן שנכנס, אלא מיציאה אחורית. מכל מקום, הז'נדרמריה הסרבית העלימה עין מן הבריחה. ברור שהסטירות שקיבל במעצר לא נעמו לו, אך בכל זאת המקרה חי בזיכרונו כסיפור משעשע, על כך שדברים לעולם לא קורים כפי שאנו מדמים; אפילו על הסטירות הוא ידע להסתכל מבחוץ, אם כי די הופתע כשקיבל את הסטירה הראשונה. איימו גם לחסל אותו. לבסוף הוא קיבל כסף ואולי גם אישור כניסה לפלשתינה מן המקומיים. אחרי מסע ארוך, באנייה דרך אלכסנדריה, גם הוא הגיע בתחילת 1922 לפלשתינה. משפחתו לא התנכרה לו.


בדרך הארוכה באנייה למד סבי את השיעור הראשון שלו באמונה בבני עמו. הוא חשב שיהודי לא גונב מיהודי, ולכן השאיר על שולחנו את כל דברי הערך שלו. למחרת כל כספו נעלם. מאז ואילך הוא היה זהיר יותר. בירושלים הוא קיבל עד מהרה עבודה חשובה: הוא שיתף פעולה עם שמואל הוגו ברגמן ביצירת קונקורדנציה. מלבד זה כתב מאמרים בעיתונים מקומיים ובעיתונים בהונגריה, וגם שיריו החלו להתפרסם. בתחילת שנות השלושים, אם אינני טועה [1933], תיאטרון הבימה הציג את העיבוד הדרמתי שלו לרומן Jud Süss (היהודי זיס) של פוֹיכטוַנגֶר ,(Feuchtwanger) שגם הוא יצא לאור כספר.


הוא ניסה להתפרנס מהוראה והיה מורה אהוד על תלמידיו.


בהדרגה ויתר על השקפת עולמו הדתית. דרך עבודותיו של שפינוזה הגיע לראיית עולם פילוסופית שהושלמה מאוחר יותר בדעות מרקסיסטיות, לניניסטיות, וכפי שמופיע בכמה ממכתביו אפילו סטליניסטיות, אף שמעולם לא היה ממש חבר במפלגה הקומוניסטית. כמו בדרך כלל, גם לו לא הייתה ראיית עולם הומוגנית: קודם כל, ההגנה על כבוד האדם הייתה חשובה בעיניו, וגישה זו הייתה מעוגנת אצלו בשורשים דתיים עמוקים; עד יום מותו הוא קרא גם את התלמוד כאשר רצה לגלות את מקורה של מילה או מחשבה. הוא היה אדם יסודי מאוד, אולי יסודי מדי, וייתכן שזה מה שמנע ממנו לכתוב את תולדות נעוריו.

בהשפעת אשתו, לאה ידידיה, הוא הלך והתקרב לתנועת השמאל הקומוניסטית, אף שבסביבתו פעלו בחשאי כדי שהוא לא יתערב בעבודת התנועה. שני אחיו של מרדכי אבי-שאול באו בעקבותיו לפלשתינה מאוחר יותר והיו חברים במפלגה הקומוניסטית שלחמה באנגלים והוצאה אל מחוץ לחוק; שניהם גורשו מן הארץ וחזרו להונגריה עם שתי אחיותיהם. משבעת האחים במשפחת מַנדֶל נשארו שלושה בפלשתינה, וארבעה חזרו במחצית השנייה של שנות השלושים להונגריה, בלי לנחש מה מצפה להם שם. הקונספירציה של בני משפחתו עלתה יפה מאוד: מרדכי אבי-שאול לא שם לב – או העמיד פנים שלא שם לב – לפעילויות הפוליטיות של אחיו בארץ. בהמשך, באמצעות קשריו בחלונות הגבוהים, הוא דאג לכך שהשלטונות הבריטיים יגרשו אותם במקום להטיל עליהם עונשי מאסר כבדים. כחבר במועצת השלום העולמית הוא היה, מרצון או שלא מרצון, חלק ממשחק השח הפוליטי של ברית המועצות. הוא נבחר למועצה אף שלא היה חבר מפלגה (בדרך כלל כינו אותו "הבולשביק החוץ-מפלגתי"), ונוכחותו חיזקה את הלגיטימציה שלה ואת מראית העין של רוחה – שאיפה לאחד את השכבות הפרוגרסיביות של כל העמים. הוא נסע מטעמה לכנסים ונשא נאומים. בגין פעילות זו רכש לו אויבים רבים בקרב ישראלים שלא ידעו איך להתייחס אל ראיית העולם המיוחדת של המתרגם המופלא של ספרי תומס מאן.


אבי-שאול היה גם חבר, ובתקופה מסוימת אפילו נשיא, בתנועת הידידות ישראל–ברית המועצות, אך בעיניו הייתה הליגה לזכויות אדם שייסד חשובה יותר מכל אלה, ובאמצעותה ניהל מאבק דון קישוטי בעיקר נגד העוולות כלפי הערבים במולדתו המאומצת. אמנם הוא כובד כמתרגם וזכה בפרסים כסופר – הרומן גלגולים שוויצריים, שאותו הגיש בשם בדוי, זכה בתחרות – אך סבי הפך שולי במדינתו. אמי ניסתה לעתים לדבר על לבו שיחזור להונגריה (ובשבילו, שלא כמו בשבילה, אכן הייתה זו חזרה), אבל ישראל הייתה מולדתו, והוא אהב אותה. הוא היה פטריוט במובן הטוב של המילה. קשריו האישיים משכו אותו לשמאל והתהדקו לכדי ראיית עולם שאותה לא רצה לשנות גם כאשר הלך הרוחות בישראל השתנה מאוד. בעת מלחמת ששת הימים הוא שהה במקרה עם אשתו במוסקבה. כנראה אז אירע השבר הגדול ביותר: כשחזרו משם ארצה, רבים מחבריהם פנו להם עורף. גם במשפחה היחס אליהם לא היה קל. אך גם במצב זה הוא שמר על יושרתו, ולכן עד היום רבים מזכירים את שמו בכבוד, למרות השקפות עולמם השונות.


זה כל מה שיכולתי לרשום במהירות. אין ספק שהדברים שכתבתי מלאים באי-דיוקים, אלא שלא כתבתי אותם כהיסטוריון, אלא כנכד. הייתי שמח לחקור את סבי בעניינים רבים, במיוחד על אותם נעורים שעליהם לא כתב בסופו של דבר ברומן שלו על סבתי הצוענייה.

אַנדרָש פוֹרגָץ'
תרגמה מהונגרית: מרתה רמון

מכתבים של מרדכי אבי-שאול מעיזבונו של יוֹזֶ'ף בָּנוֹצי ,(Bánóczi József) מנהל הסמינר היהודי למורים בבודפשט

"ב"ה
תל אביב, 27 בנובמבר 1922

אדוני המנהל היקר,
אני תקווה שאינך נוטר לי על פנייתי. הבוקר טיילתי בדרך ג'מאל פחה ביפו. בשלוות בוקר סתיו אביבית להפליא נזכרתי בכבודו ואיחלתי לעצמי להיות משורר גדול לו רק לשעה כדי שאוכל להעביר אל הנייר את הנפלאות הרבות שראיתי והרגשתי ואוכל לשלוח לכבודו את הכתב, אדוני המנהל היקר.

אך אי-אפשר!
אי-אפשר לתאר זאת, כמו שאי-אפשר לתאר את השמים ואת גן העדן, הרי האות הכתובה עצמה כבר מחללת את הניקיון ואת הברק הנוצץ של החלום והדמיון.

ובאמת: אינני יכול לדמות לעצמי אפילו את גן העדן כמלאכי, מופלא ומיוחד יותר מפרדס התפוזים האלוהי הזה. כל צבעי הקשת מתערבבים באווירה הירוקה, העשירה והמפוארת; אוויר בוקר צח, אביבי, מלא ניחוחות מתוקים נושף אלינו את חלומותיו. תמרים גבוהים מנופפים, מתנדנדים, מתכופפים באהבה ובהתמסרות עד כי לרגע האדם חושב את עצמו לאדון עולם הפיות.

אינני מעז להמשיך כי אני חושש שאהיה מגוחך.
אני כותב את המכתב הזה אחר הצהריים עם שקיעת השמש. אני כותב אצל משפחה הונגרית טובה וחמודה שאליה אני נוהג לבוא במילים: באתי לראות את שקיעת השמש. אני יושב על מרפסת שממנה רואים את הים; מאמצע הים צריח דק של מסגד מתרומם לו בגאווה אל השמים הבוערים באדום – כאילו צמח מהים. משמאל – צללית של יפו על הגבעה; השמש כבר ירדה אל הים: ערב.

על שקיעת השמש בפלשתינה אוכל לומר רק דבר אחד: אם ראיתיה בתל אביב ואם בירושלים, תמיד הייתה לי הרגשה שאני רוצה לנשק את השמש השוקעת ואת אודם השמים. לעתים התשוקה המטורפת הזאת עינתה אותי עד כי נאלצתי להיכנס לחדר כדי לא לראות את התופעה המופלאה.
החשיך. כואב לי הלב שעלי להיכנס כדי להמשיך לאור המנורה.
אינני יודע אם אצליח לעבור לנושא אחר, אך אנסה.

הייתי רוצה לתאר בקצרה, מנקודת המבט שלי (אני כותב זאת כי יש די הרבה אנשים שרואים את הדברים אחרת), מה עובר על נפשו של יהודי בפלשתינה במשך שנה, מן היום שבו הניח את רגליו על האדמה, אדמת ארץ הקודש.

הבחנתי בשלוש תחנות.
התחנה הראשונה: ההגעה. אפילו הריאליסט בא לכאן מלא חלומות ודמיונות. כשהוא מגיע, הוא מסתחרר מן הדברים הרבים היוצאים מן הכלל, מתמלא הערצה לפאר הטבע המזרחי, מתמסר לאדמת אבותיו הספוגה בדם, מתלהב מהרי יהודה, משתלהב מעיר הקודש – הכול יפה ונהדר. זו תחנה קצרה. הייתי מכנה אותה "תחנת ההפתעה".

השנייה: עניין מר. הייתי אומר "תחנת המרירות". היא מגיעה כאשר גם כאן אני שם לב ל"חיים". גם כאן, כמו במקום אחר, נדחקים בשוק החיים, גם כאן פושטי היד מלוכלכים, גם כאן יש עניים ואומללים רבים, גם כאן יש הרבה אגואיסטים, רשעים, חמדנים, כלומר אנשים עיוורים מבחינה נפשית. יתרה מזו, אני שם לב שתועי הנפש האלה משתמשים ברעיונות ובאידיאלים הקדושים לי כאמצעי, מטבע עובר לסוחר. בזמנים אלה אני חש כאילו הכו בראשי, אני מסתחרר מההתנסויות הכואבות, בוכה ומתמרמר.

אחרי זה באה התחנה האחרונה, "תחנת האור", כשאני מגלה שבעצם כל אחד יכול לגאול את עצמו, ובכך כל אחד יכול לתרום לגאולת העם כולו. כשאני מוצא גם את בעלי הנפש האצילית, את הטובים, אלה שלא ראיתי בין הרועשים-גועשים, כי הם צנועים. כאשר לבי מתמלא אהבה לכל אדם, לכל דבר המשרת את הגאולה. כשאני מרגיש שקודם כל עלי לתקן את עצמי ולהפוך ל"יהודי חדש". כשאני מרגיש מאושר שאני יכול להיות גרגיר בלבֵנה הקטנה הבונה את הבניין הקדוש הזה. אז כבר מצאתי את עצמי, את האור שלי. התחנה השלישית נמשכת זמן רב, כי משמעותה התפתחות תמידית לקראת השלמות, האמונה, האושר והאהבה הגדולה.

אני כאן עכשיו, בתחנה הזאת. אני מרגיש שהגעתי לכול, אני מרגיש מאושר. דאגות כלכליות לא מפריעות אפילו לרגע את שקט נפשי. אין ואף פעם לא יכולה להיות בפי תלונה. אני מרגיש, רואה, שהמציאות הרבה-הרבה יותר יפה מן החלום. ואם יופיע ולו הענן הקטן ביותר, באוזני לא יהדהד אלא צחוקו של בני הקטן שאול, קולו הצלול של ילד: אַבָּא, בּוֹא לָשִיר! – היש אושר גדול מזה, קרן שמש זוהרת מזו?

סלח לי, אדוני המנהל היקר, שלא כתבתי על דברים מציאותיים, או נגיד ממשיים יותר. אני לא ריאליסט, זה נכון, אבל האני הסובייקטיבי שלי אומר לי גם שלא צריך להיות ריאליסט. אני מרגיש שיש לי זכות לסובייקטיביות, היא כל כולי: ואת זכותי לחיים אני הרי לא חייב להוכיח.

דוד פרישמן, הסופר והמבקר העברי הגדול שנפטר לא מזמן, אמר: אדם חי לא יכול להיות אלא סובייקטיבי.

מאוד נעם לי לקבל מחברי היקר שישקָה את הודעתו של אדוני המנהל שאכתוב לכבודו. הייתי עוד יותר מאושר לו הייתי מקבל כמה שורות מכבודו. זו לא בקשה, רק תקווה. בשנה שעברה אחד מתלמידי הקטנים בכיתה א' ספק אמר ספק שאל אותי: אדוֹנִי (זו הפנייה המקובלת בבית ספר), אוּלַי נַלֵך הַיוֹם לְטַיֵל? לקחתי את הכיתה שלי לטיול על שפת הים. תקווה היא לפעמים יותר מבקשה.

אני מברך בכבוד ובאהבה רבה את אדוני המנהל היקר,
תלמידו הנאמן,
מרדכי אבי-שאול (איזידוֹר מַנדֶל)
כתובתי: מרדכי אבי-שאול, ת"ד 10, יפו–תל אביב"


"ירושלים, 5 באפריל 1923
ד' דחוה"מ פסח, התרפ"ג

אדוני המנהל האהוב,
אין לתאר איזו שמחה גרמו לי קבלת המכתב והגלויה של כבודו שהגיעו לידיי עוד ביפו, אך לא עניתי כי רציתי לכתוב לכבודו "מכתב של פסח". עזבתי את יפו ואת תל אביב, הקן היהודי הקטן, שאליה, למען האמת, קשרו אותי רק הילדים. התשוקות שלי, לא הפדגוגיות ולא היהודיות, לא יכלו להתממש שם. כללי בית הספר דרשו ממני להתאים את עצמי למסגרותיו, וכך גם החיים "העירוניים" התל אביביים, שמהם רציתי להסתלק כבר בחודש הראשון. כפר סבא היא מושבה קטנטונת בערבות השרון, כשעה וחצי משפת הים. שלוש פעמים הרסו אחינו הערבים את המושבה הזו – עתה היהודים בונים אותה בפעם הרביעית. הדבר "הקטן" הזה מסמל רק אפיזודה קטנה בהחלטתם הנחושה של היהודים לבנות וליישב את ארץ-ישראל. מספר התושבים הוא כחמש-עשרה–עשרים משפחות חקלאים שעליהן אכתוב לכבודו כשאהיה שם ואכיר אותן טוב יותר. המושבה הקטנה תקיים בעצמה בית ספר. אני אהיה מורה בבית הספר הכפרי הקטן הזה, ואילו אשתי תארגן גן ירק באדמתנו בת עשרת הדונמים. כך אקשור בין חיי הכפר להוראה. בהוראה אני מאמין בבית ספר לעבודה. גננות תהיה הנושא הראשי בכל כיתות בית הספר, שסביבו יקובצו טבע, גיאוגרפיה, חלק מההיסטוריה, חשבון, ציור, מלאכת יד [?], התעמלות; הנושא השני יהיה תנ"ך, שאליו מתקשרים לימודי לשון, קריאה-כתיבה, חלקים מתאימים בהיסטוריה (באופן חלקי גם זמרה). סיפרתי כאן רק בקווים כלליים מה הייתי רוצה. הייתי רוצה להגשים הלכה למעשה את הצירוף העתיק "תורה, עבודה וגמילות חסדים". אם להחמיר, בעצם אני רוצה ללמד רק שני דברים, תורה ועבודה, כי יתר חומר הלימודים מתמזג בשניים אלה; יתר חלקי ההוראה יהיו חדורים ומונחים על ידי גמילות חסדים, דהיינו חינוך באהבה. אני יודע שאני רוצה שיהיה טוב ויפה – ההצלחה תלויה בעזרת השם. למה אני כותב זאת לכבודו, אדוני המנהל החביב? משום שאני חושב שכבודו מתעניין בהתפתחות הפדגוגית של תלמידו. אם בבוא העת אתקל בקשיים בביצוע העבודה, גם אז אכתוב לכבודו (וגם אבקש עצה); אם בעזרת השם זה יצליח, גם על כך אדווח בשמחה לכבודו.

בוודאי מעניינים את אדוני המנהל החביב החיים כאן בתקופת הפסח. אינני חושב שאצליח להתקרב לתיאורם, אך אנסה. אירופאי אינו יכול לתאר לעצמו עד כמה העיר כולה, העתיקה והחדשה, צבעוניות ומלאות תנועה, כאילו התאספו כאן כל הגזעים, הלאומים, הדתות והתלבושות הלאומיות מהעולם כולו. כאן הולך הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל, לפניו שני שוטרים טורקים במלבושי שרד, שם מהרג'ה הודי (אגב, אורחו של סר הרברט סמואל) צועד עם פמליה מגונדרת וצבעונית. כאן מתרוצצים ילדים יהודים בקפוטה ובפאות ארוכות, שם מתקוטטים ילדים ערבים, גם הם לבושים קפטנים ויש להם פאות, אבל ראשם מכוסה כָּפייה. דבר אחד בטוח: ערבים הם אלה הממלאים את התמונה הכללית. הפסח של היהודים והפסחא של כל הכתות הנוצריות לא משפיעים על מראה ירושלים כמו נבי מוסא (נביא משה) של המוסלמים. שווה להיזכר בחג הזה, שנמשך בעצם שמונה ימים. נבי מוסא בעצם אינו חג דתי אלא לאומי, אפשר לומר הפגנתי. הרבה נוצרים התאספו בחג הפסחא בירושלים, ולכן אחד הח'ליפים ציווה שגם המוסלמים יתאספו באותה עת. אז באים לכאן חלק ניכר מתושבי כל הערים והכפרים הערביים בפלשתינה, מציפים את העיר (העלייה לרגל מתחילה יום-יומיים לפני פסח) ולאחר שהם צועדים עם דגליהם והשייח'ים בראשם, הם מתאספים להתפלל במסגד עוּמר ובחצרו ואז צועדים יחד אל מה שנחשב קבר משה בקרבת יריחו. הערבים האינטליגנטיים יותר יודעים טוב מאוד (ואף לא מכחישים), שקבר משה הוא בדיה, אבל הצעדות מתאימות להם להפגנה פוליטית ולליבוי פנאטיות ההמונים. פוגרום הפסח מלפני שלוש שנים אירע גם הוא בעת חגיגות נבי מוסא. אגב, הצעדות מעניינות מאוד. אני גר אצל חמי, ממש במרכז העיר העתיקה, בין שער דמשק לוויה דולורוזה, ושם ממרומי חדר קשתות ענקי אפשר לראות מצוין את הצעדות, כי הן עוברות בדיוק מתחתינו. תשומת הלב נמשכת קודם כול אל הדגלים הצבעוניים הרבים, ביניהם קורה שיש כמה דגלי מגן דוד. כל כפר צועד מאחורי הדגלים שלו, ובין הדגלים זקן הכפר רוקד ללא לאות ובתוך כך משמיע צעקות מסמרות שיער ומעוררות צמרמורת במאזין האירופי. אחרי הדגלים באים בדרך כלל המתופפים, שממשיכים להכות בקצב ללא הפסקה, לזמרתם ולריקודיהם של "נושאי המקלות" שמאחוריהם. הריקוד פראי עד כדי טירוף וזורם קדימה במעגל. "מנצח" בעל חרב, רכוב על גבו של ערבי צעיר, רץ אנה ואנה, מנצח, נותן פקודות, מוביל את המעגל. בקבוצות גדולות יותר יש כמה בעלי חרב כאלה. לבסוף באים הילדים והנשים בשמלות משי רקומות יקרות. גלימתם העליונה של הגברים היא בעלת פסים חומים או שחורים, מזכירה מיד את טלית היהודי. אפילו רקמת הזהב או הכסף על הצווארון לא חסרה. אני מתבונן עד כמה שניתן בסימפטיה בבני הדודים, מתאר לעצמי שאבותינו דמו להם, הסתובבו בשמלות כאלה. האצילים יותר באים על גב חמורים; תווי פניהם העדינים והאציליים מפליאים אותי לעתים. בין הנשים, פני האצילות מכוסה ברעלה, פניהן של הפלאחיות גלויות. יש ביניהן הרבה נשים יפות, ממש יפות; עיניהן השחורות הבוערות מרתקות תמיד את מבטך. התהלוכה צועדת במעלה הר מוריה [הר הבית] לחצר המסגד. ממצפה פּילָטוּס שבוויה דולורוזה אפשר לראות מצוין את ההמונים הצועדים פנימה. כל קבוצה מסתדרת בנפרד, שלוש-ארבע קבוצות נכנסות בבת אחת למסגד, ושם מקשיבים לתפילה שעיקרה דרשת האימאם. משלימות את התמונה קבוצות של חיילים ושוטרים שמופיעים בתחילת התהלוכה או בסופה – רבים מהם ערבים שגם משתתפים בשירה וגם משגיחים על הסדר "בארשת של רצינות רשמית". תודה לאל, עד כה לא קרה שום דבר. על השירה אני יכול לספר שצריך קודם להקשיב, להתרגל אליה כדי למצוא בה את היופי. כששומעים אותה לראשונה באוזן אירופית היא נשמעת פראית בצורה מפחידה או חדגונית. מכל המנגינות ושירי העם ששמעתי עד כה, אני מוצא שהשירה הערבית היא האקספרסיבית ביותר; אני מאוד אוהב אותה. קרה לי שלאחר ששמעתי שיר אמרתי שהוא בוודאי שיר אהבה יצרי. התברר שקלעתי. זה לא היה יוצא דופן לו קרה לאדם בעל הכשרה מוזיקלית, אך לאוזן של הדיוט זה יכול לקרות רק אם המנגינה אקספרסיבית באמת. מלבד זאת, השירה הערבית הזכירה לי בדרך כלל מנגינות יהודיות בבתי כנסת, ודבר זה מוכיח לדעתי כי מקורה של הליטורגיקה היהודית הוא מזרחי. כאשר המואזין קורא למאמינים לבוא ולהתפלל בשיר ובתפילה, אני נזכר תמיד במנגינות החג היהודיות.

עוד לא כתבתי דבר על הפסח היהודי. אני חושב שהדרך הטובה לספר את רשמיי היא לספר איך עבר הפסח שלי עד היום. את הסדר חגגתי אצל חמי – שם היה מספר נכבד של אורחים אחרים ירושלמים ויפואים. חלק מהיהודים ממשיכים לקיים את מנהג "עולי הרגל", ורבים באים מאזורים שונים לירושלים. כך הגיעו מתל אביב חברים טובים של שישקָה ושלי, האחים סוֹד-קוֹריה (Sod-Koriah). דרך אגב, אני רוצה לציין שלליל הסדר שלנו נוספה גם חגיגת אירוסין – חלוץ בשם אהרן כרמי (Kármi Áron) מהונגריה התארס עם חלוצה, אף היא מהונגריה, וזה רומם את מצב הרוח. השולחן נערך בסטודיו של חמי; הקירות צוירו באורנמנטים יהודיים, רישומים וציורים, עבודות רבות של "הזקן שלנו" קישטו את החדר. חמי ניהל את הסדר וליווה אותו בהסברים, כראוי בערב זה. בני שאול שאל את ארבע הקושיות – אמנם הוא לא התחיל במַה נִשְׁתַנָה, אך התוכן התאים לצורה המסורתית. אתאר כאן מילה במילה את הסגנון ה"ילדותי" של הילד:
אמור לי סב, מדוע אחר הלילה הזה מלילות אחרים? מדוע היוֹם כל כך הרבה אורחים אצלנו? בכל הלילות אין לנו יין והיוֹם יש, בכל הלילות אין מצה והיוֹם אוכלים מצה. ומדוע אתה יושב בכתונת לבנה?

כך אמר, מילה במילה, בני שאול בן השלוש ורבע, ומובן שהייתי מאושר שה"הפקה" הצליחה. בסביבות חצות כל בני הבית התאספו אצלנו (בעיקר הונגרים); ניצלתי את הזמן הזה כדי "להבריח" את אשתי. הלכתי לטיול בן עשרים דקות בין הבזארים החשוכים של העיר העתיקה שנשאה בקרבה את הזיגזגים הסודיים שלה בשקט מיסטי; פה ושם האירו קרני הירח היפות בעולם, וזה אף הוסיף למסתורין של הקשתות הישנות והבארות העשויות שיש מגולף להפליא. מפה ומשם נשמעים זמזומי מנגינות של יהודים שעורכים סדר. נזכרתי באחיי בכל ארצות תבל בגולה הרחוקה המתפללים בלב בוכה, כואב, לְשָנָה הַבָאָה בִיִרוּשָלַיִם בעוד אנו אומרים: לשנה הבאה בירושלים הָבְּנוּיָה! גם אם אני רואה באחיי בגולה אנשים מאושרים הרבה פחות ממני, אינני יכול לדכא אנחה כואבת כשאני חושב על ירושלים הלא-בנויה שמבחינת תושביה היא יהודית, אף שבקושי יש בה משהו ליהודים. המוסלמים והנוצרים לוקחים מאתנו את המקומות הקדושים ואת הזיכרונות ההיסטוריים בדיוק כפי שלקחו מאתנו את התנ"ך שלנו, את אבותינו, מלכינו ונביאינו "כבסיס רוחני" – אבל כמעט לא נבנֶה דבר חדש, וגם אם כן, הוא לא מונומנטלי. שני מקומות יהודיים בירושלים: הכותל המערבי ובית הכנסת חוּרְבַּת ר' יהודה החסיד ברחוב היהודים (בעיר העתיקה). אלה שני המקומות שאליהם הולכים רוב היהודים ביום חג. בבוקר החג אני מתחיל ללכת עם אחד מידידיי לכותל, והנה בפתח הסמטה הקטנה הראשונה עומד שוטר ומילה אחת בפיו: אָסוּר! יתאר לעצמו כבודו, אדוני המנהל, איך זה השפיע עלי ועל כל היהודים. המקום הקדוש היחיד של אבותינו היה סגור מפני היהודים משבע בבוקר עד שתיים אחרי הצהריים כי, כפי שנודע לנו מאוחר יותר, תהלוכת החוגגים את נבי מוסא צעדה דרך אחד הבזארים בקרבת מקום. זו הייתה "הדרך היחידה" לשמור על הסדר (אתמול הופיעה הצהרה רשמית שכל העניין היה יוזמה של קצין משטרה להוט מדי). אחר הצהריים הלכתי שוב, ואז היה אפשר כבר להגיע לכותל הקדוש שבו שפכנו את לבנו בפני אדוננו. לפני הצהריים ביליתי בבית הכנסת החורבה, שהוא אולם אחד גדול בעל כיפה, בן כמה מאות שנים, עם הרבה קישוטים מוזהבים, ציורי קיר פיגורטיביים פרימיטיביים (עבודה של איזה "אמן פרסקו" פשוט), וילונות ומפות רקומות יקרות. לפני ארון הקודש עמד אוהל מפואר שבו ישב במקום מוגבה סר הרברט סמואל, הנציב העליון שלנו, לימינו הרב יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ-ישראל ולימינו אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון. הרשמים מבית הכנסת היו פיצוי על ההתמרמרות הקודמת. אני די סנטימנטלי; בכיתי משמחה שהנציב העליון הוא בן עמנו, שהוא בכל זאת בא לבית הכנסת שלנו, חוגג את חגינו ומשמיע את תפילותינו בשפתנו. היו שתי דרשות. קודם דיבר הרב קוק, ואחר כך, במקום יעקב מאיר, הרב הראשי הספרדי שהיה חולה, דיבר רב ספרדי. הגְאוּלָה הייתה נושא שתי ההטפות. "חג החרות יחזק את לבנו, את השאיפה והרצון לחופש" – אמר הרב קוק. הרב הספרדי דיבר אל הנציב העליון. "אנו סומכים על הנציב העליון – אמר – אנו מאמינים שהוא ידע את חובותיו כלפי עמו. אנו לא דורשים ממנו להפלות ולנהוג אי-צדק כלפי בני עמים אחרים, אלא שכיהודי נאמן יעבוד גם הוא בבניין הבית החדש." דמעות נצצו בעיני הנציב העליון כאשר עמד עם התורה בידיו מול ארון הקודש והביט באהבה על עמו. באותו רגע הייתי גאה, גאה מאוד – התחזקה אמונתי שזה אמנם אפשרי. וכך אמרו קדיש: "יתגדל ויתקדש שמה רבה [רבא]... ובחיי דכל בית ישראל וּבְחַיֵי נְצִיב אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל" ועוד.

אתמול טיילתי עם אשתי ובני הקטן עד הר הזיתים, למעלה עד ארמון הנציב. אי-אפשר לתאר את הנוף הנפלא. מזרחה אפשר לראות עד ים המלח, במערב ירושלים משתרעת על ההרים. כשהשמש שקעה לפנות ערב מאחורי הר ציון ועטפה את ירושלים כולה בזהב, אמרה אשתי: "נראה לי שהשמש קורנת רק למען ירושלים." לעולם לא אשכח את היופי עוצר הנשימה עם רדת החשכה, אורות הפנסים המתלכדים בנצנוץ ברק הכוכבים וזורחים במיליוני רטטים, צלליות הצריחים וכיפות המסגדים כמו נתונים במסגרות זהב מתחת לרקיע הכהה. באותו רגע הרגשתי שאין יותר גלות, כל אחיי היהודים כאן סביבי בארץ ישראל, הרגשתי שהשגתי הכול. הרגשתי שכדאי לחיות ואף למות בשביל החוויה הזאת.

עמדנו בשער ארמון הנציב כשהמכונית של סר סמואל עברה בשער, והוא החזיר בחיוך את ברכות השלום שלנו. הבטתי בעיניו וזכרתי את הדמעות שנצצו בעיניו בבית הכנסת. הזדהיתי אתו, הבנתי את אהבתו העמוקה, את דאגותיו הגדולות מאוד, הכבדות מאוד. אני יודע שהוא אוהב אותנו, אני יודע זאת מאז דיברתי אתו לראשונה בתל אביב ואפילו העזתי לכתוב זאת עליו (ב - (Jüdisches Volksblatt בזמנים שבהם היה מאוד לא פופולרי, כשהתמרמר על התקפות ההמונים הלא צודקות. הוא אדם טוב מאוד ויהודי טוב מאוד; הטעות העיקרית שלו היא שהוא טוב בצורה מוגזמת עד כדי חולשה כלפי כולם, אפילו כלפי אויביו. יכול להיות שאדם קשה, החלטי, אפילו אדם רע, יעשה שירות טוב יותר ממנו לבית הלאומי היהודי – אבל מה אפשר לעשות אם הוא לא מסוגל להיות רע, לא יודע להיות קשה. עלינו לסבול יחד אתו עד שאלוהים ייטיב גם עמנו.

אדוני המנהל האהוב, אני חושב שכבר מספיק, כבר נהייתי משעמם, בעיקר בגלל החזרות (אני לא מחפש מחמאות!).
אם אהיה בכפר סבא, בעזרת השם, אדווח לכבודו באופן מסודר על עבודת בית הספר ודברים אחרים.

יש לי עוד בקשה אחת לכבודו, אדוני המנהל הנחמד, אם מילויה לא יכביד עליו יתר על המידה: אני זקוק לרשימה של הספרות הפדגוגית ההונגרית החדישה. אם יש מי מבין תלמידי כבודו שיכול להרכיב לי רשימה כזאת, אמצא דרך לגמול לו (בהתאם לבקשתו).

דרישת שלום חמה בשם חמי ומשפחתו.
בשמי אני, בשם אשתי וילדיי הקטנים אני מאחל כל טוב לאדוני המנהל באהבה רבה, נושק את ידי הגברת, וכל טוב גם לבית הספר. אני מתכבד למסור שלום גם למורים.
תלמידו הנאמן,
מרדכי אבי-שאול"

תרגמה מהונגרית: מרתה רמון