Image
הסמל המסחרי של הוצאת Világvárosi Regények מהונגריה (שמורכב מראשי התיבות (VR; אוסף פרטי

הרומן הזעיר

הרומן הזעיר והקֻלמוֹס

ספרות פופולרית הונגרית – מבודפשט לתל אביב

ההוצאה שנקראה לימים "הרומן הזעיר" נוסדה בהונגריה בתחילת שנות השלושים, פעלה בארץ-ישראל מ-1939 עד 1961 והייתה המקור העיקרי של ספרות פופולרית בעברית במשך שנות דור וההוצאה העברית הראשונה של ספרות פופולרית שהצליחה להחזיק מעמד במשך שנים.

ההתחלה בהונגריה

את הוצאת הרומן הזעיר בגלגולה הראשון ייסד בהונגריה, בתחילת שנות השלושים, עיתונאי יהודי בשם מיקלוֹש (משה) פָרָגוֹ (Faragó Miklós). פָרָגוֹ נאלץ לברוח מהונגריה לווינה ב-1920, מסיבות פוליטיות. בשנת 1927 קיבל היתר לחזור להונגריה, בתנאי שלא יעסוק עוד בכתיבה עיתונאית. פָרָגוֹ חזר, עבד כמנהל של עיתון יומי ובתחילת שנות השלושים ייסד הוצאת סִפרונים שנקראה Világvárosi Regények (רומנֵי הכְּרָך).


הסיפורים הראשונים שפרסמה ההוצאה בהונגריה תורגמו להונגרית מגרמנית, אבל לאחר זמן קצר עברה ההוצאה להתבסס על סופרים הונגרים בלבד.


מיקלוֹש פָרָגוֹ פנה לסופרים הונגרים, רובם ידועים, וביקש מהם סיפורים להוצאה החדשה שהקים. סופרים אלה, שהוצע להם תשלום גבוה במושגי אותם הימים, נענו לפנייה.

בסִפרונים שיצאו בהונגריה היו 64 עמודים, בפורמט של 15x11 סנטימטרים. מספר עמודים זה נשאר בעינו במשך רוב שנות פעולתה של ההוצאה, ורק לקראת סוף דרכה בהונגריה צומצם ל-32. הסִפרונים נדפסו בכ-15,000 עד 20,000 עותקים, הופצו בכל רחבי הונגריה, ונראה שהגיעו גם אל הפריפריה הדוברת הונגרית מחוץ לגבולות הונגריה. הם הופיעו בתחילה פעם בשבוע, ולאחר מכן פעמיים בשבוע. לדברי בניו, מיקלוֹש פָרָגוֹ רצה להוכיח שאפשר "לתת ספרות טובה גם במחיר של ספרות פופולרית, זולה".

במלאכת ההוצאה לאור עסקו מיקלוֹש פָרָגוֹ ובנו הצעיר אישטוָן (ישראל) פָרָגוֹ (Faragó István). האח הבכור אַנדרָש (אברהם) פָרָגוֹ (Faragó András) והאֵם סייעו להם. כאשר ההוצאה עשתה לה שֵם, זרמו אל משרדיה בבודפשט כתבי יד של סופרים חובבים מכל רחבי הונגריה, אבל במשך השנים הצטרפו רק כשלושה-ארבעה סופרים חדשים אל הקבוצה המקורית של הכותבים. הסיבה לכך הייתה שרוב הסיפורים "לא היו מספיק טובים", כהגדרת האחים פָרָגוֹ. כמות כתבי היד שנשלחו להוצאה הייתה כה גדולה, עד שכל ארבעת בני המשפחה היו צריכים לעסוק בקריאתם כדי לברור את הסיפורים.

בשנים 1939–1940 שהה מיקלוֹש פָרָגוֹ בארץ-ישראל. ההוצאה בהונגריה המשיכה לפעול בניהולם של אשתו ואָחִיו. בתפקיד העורך הספרותי שימש באופן זמני מַרטוֹן לוֹבָסי ,(Lovászy Márton) אחד הסופרים שכתבו להוצאה. מיקלוֹש פָרָגוֹ המשיך לנהל בפועל את ההוצאה בהונגריה לאחר שובו אליה ב-1940. למראית עין הוצג נוצרי בשם דֵנֶש קוֹבָץ' (Kovács Dénes) כעורך ההוצאה, בשל החוקים שהגבילו את תעסוקת היהודים.

מאמר שהופיע ב-21 בנובמבר 1939 בעיתון Magyar Újság תקף בחריפות את מיקלוֹש פָרָגוֹ ואת ההוצאה, נקט נימה אנטישמית ארסית ועירב עובדות ובדיות.


A pesti aszfalttól – Tel-Avivig:
Be kell tiltani a Világvárosi Regényeket

( מהאספלט של פשט – עד תל אביב: יש לאסור על Világvárosi Regények); Magyar Újság, 21 בנובמבר 1939
"בגיליון הקודם של Magyar Újság כתבנו באילו תחבולות היהודים מנסים להתחמק מהתקנות של החוק נגד היהודים, כשהם ממשיכים את עבודתם בחיי המסחר על ידי הסתתרות מאחורי גבם של הנוצרים. בהמשך אפשר לראות את התרמית סביב Világvárosi Regények. אנו רוצים להפנות את תשומת לבם של הנוגעים בדבר ל'רומן הקטן הנחמד'. זוהי רומנטיקה שכדאי לעסוק בה ביתר הרחבה. אנשי העיתונות ההונגרים נלחמו לשווא עשרות שנים נגד העיתונות הזולה והקלוקלת. למרות זאת תמיד הייתה אפשרות שהרחובות יתמלאו בסיפורים בעשרה פילֵר. למשל, העורך האחראי של הסיפורים האלה, ד"ר דֵנֶש קוֹבָץ' סניור, בן 82, האדון הזקן – האם הוא באמת העורך של סדרת הרומנים? אף אחד לא מאמין לזה ברצינות, מפני שהוא היה במערכת אולי פעמיים. הבעלים של Világvárosi Regények הוא ליטֶרַרְיָה בע"מ, שמאחוריו עומדים היהודי מיקלוֹש פָרָגוֹ ומשפחתו. מיקלוֹש פָרָגוֹ עזב את הונגריה בדחיפות אחרי נפילת הקוֹמין [הרפובליקה הסובייטית]. מאוחר יותר הוא חזר, וכרגע הוא חי בתל אביב. לפני שמונה חודשים הוא הבריח גם את הבנים שלו מהונגריה, ומאז גם הם נמצאים בתל אביב. [...] כעת אשתו של מיקלוֹש פָרָגוֹ ואָחִיו הם השולטים היחידים והם עושים מה שהם רוצים עם Világvárosi Regények ושולחים אלפי עותקים של ספרות הרומנים הזאת לתל אביב, כדי שליהודים שברחו לשם מהונגריה יהיה מזון רוחני בשפה ההונגרית. [...] אנו רוצים להפנות את תשומת לב הבנק הלאומי לכך שמיקלוֹש פָרָגוֹ שולח אלפי רומנים לתל אביב, בלי שהבנק הלאומי יראה מטבע זר. אנו מבקשים מהנוגעים בדבר שיערכו חקירה בנוגע ל - Világvárosi Regények ולעניינים האפלים והמלוכלכים, ושישללו את הרישיון להוצאת העיתון [כך במקור] בתוך הזמן הקצר ביותר."

המאמר חזר על דברי חבר הפרלמנט שיצא נגד ההוצאה בישיבה ב-15 בנובמבר.


למרות זאת המשיכה ההוצאה לאור לפעול בהונגריה, עד שהחמרת היחס ליהודים לא אפשרה לה עוד להמשיך בכך. את סוף מלחמת העולם השנייה בילה מיקלוֹש פָרָגוֹ, יחד עם סופרים ואינטלקטואלים אחרים, בפלוגת עבודה שעסקה בעבודות כפייה של הצבא ההונגרי, ועל הוצאת Világvárosi Regények בהונגריה הקיץ הקץ.

הרומן הזעיר בארץ-ישראל

בשנת 1939 עלו מיקלוֹש פָרָגוֹ ושני בניו לארץ-ישראל. פָרָגוֹ האב עזר לבניו להקים את ההוצאה בארץ וחזר להונגריה ב-1940 כדי להיות עם אשתו שנשארה שם. אשתו נספתה בשואה, והוא הגיע שוב לארץ-ישראל ב-1947.

לפני שעזבו את הונגריה, ארזו בני משפחת פָרָגוֹ בתוך ארגז עותקים של כל סִפרוני ההוצאה שיצאו לאור עד אז, יחד עם חלק מהגלופות ששימשו להדפסת העטיפות, ושלחו אותם בדואר לארץ-ישראל, בידיעה שישתדלו להוציא שם לאור את החוברות אם הדבר יתאפשר להם. הם לא ידעו דבר על מצב הספרות ועל מצב השוק בארץ.

כשהגיעו, יצרו בני משפחת פָרָגוֹ קשר עם הסופר והמשורר יוצא הונגריה אביגדור המאירי, שעליו שמעו כבר לפני עלייתם. הם הציעו לו להיות עורך ההוצאה העברית של הסִפרונים ההונגריים, שהייתה עתידה להיקרא הרומן הזעיר. המאירי נענה להצעה משתי סיבות, אידיאולוגית וכלכלית.

ראשית, הוא התלהב מרעיון הוצאתם לאור בעברית של הסִפרונים ההונגריים. את דעתו על הוצאה לאור של ספרות פופולרית בעברית ביטא בהקדמה שהופיעה בחוברת הראשונה של הרומן הזעיר.

אביגדור המאירי, הקדמה לספרו של יֶנֶה רֶיטֶה ,(Rejtő Jenő) לא קל למות (A halál fia)
"הרומן הזעיר מראה, שכדי שהרומן יהיה מרתק, לא מן ההכרח הוא, שיהיה ספרות פיגול, שוּנד, ושלא כל ספרות פלילית או הרפתקנית שוּנד היא Schundliteratur] בגרמנית: ספרות קלוקלת]."

את עיקריה של עמדה אידיאולוגית זו הביע כבר המאירי שנים אחדות קודם לכן, במכתב שפורסם ב - 1931 בהקדמה לחוברת הראשונה שהופיעה בספריית הבלש, ההוצאה העברית הראשונה שפרסמה סיפורים בלשיים.

הסיבה השנייה להצטרפותו של אביגדור המאירי להוצאת הרומן הזעיר הייתה כספית. מצבו הכלכלי של המאירי, כמו של רבים באותה תקופה, היה בכי רע, והמשרה שהוצעה לו אפשרה לו לשפר אותו.
המאירי שימש עורך רק תקופה קצרה. בתחילה היו האחים פָרָגוֹ תלויים בעבודתו, אך לאחר שלמדו עברית, הגיעו למסקנה שהמאירי לא התאים לקו העריכה שקבעו להוצאה: הם רצו שלשון התרגום תהיה פשוטה וקרובה ככל האפשר לעברית המדוברת, ואילו לשונו של המאירי הייתה, לדעתם, גבוהה מדי. בסופו של דבר, את מלאכת העריכה קיבל על עצמו ישראל פָרָגוֹ, אבל שמו של אביגדור המאירי המשיך להופיע בחוברות. תוארו עבר שינויים אחדים: "מגיה", "יועץ ספרותי", "עורך". הסיבה לשימוש בשמו של המאירי הייתה העובדה שהוא היה ידוע אז ביישוב היהודי, והאחים פָרָגוֹ קיוו ששם זה ייתן לגיטימציה לחוברות ויועיל להוצאה.

הדפסת החוברות, עיצובן וגודלן

גם הדפסת החוברות נעשתה על ידי האחים פָרָגוֹ עצמם, שלמדו את מקצוע הדפוס בבית ספר מקצועי בווינה: הם היו מזמינים שירותי סדָר בבית דפוס, ובאותו בית דפוס שכרו מכונת דפוס וביצעו בעצמם את עבודות העימוד וההדפסה. על ידי כך הצליחו להוזיל את עלויות ההוצאה לאור.

במהלך מלחמת העולם השנייה נוצר מחסור בנייר, והשלטונות הטילו הגבלות על הקצבת נייר. כתוצאה מכך פרח מסחר בנייר בשוק השחור, והאחים פָרָגוֹ נאלצו לרכוש נייר בשוק זה.

חוברות הרומן הזעיר כללו בתחילה 64 עמודים, כמו בהונגריה, אבל בגלל הקשיים באספקת הנייר נאלצה ההוצאה לצמצם את מספר העמודים ל-48 ואחר כך ל-32. מספר זה נשאר בעינו לאורך כל זמן פעילותה של ההוצאה בארץ. צמצום החוברות גרם לשינויים בעיצוב הטקסט. כדי לחסוך מקום צומצם הטקסט באמצעים טכניים (כגון איחוד שורות ועימוד צפוף יותר). כמו כן, קיצרו האחים פָרָגוֹ את הטקסט ההונגרי שנמסר לתרגום.

המעבר אל הקֻלמוֹס

בשנת 1952 הוחלף השם שהופיע על החוברות מהרומן הזעיר להקֻלמוֹס. הדבר תמוה לכאורה, מכיוון שלא נהוג להחליף שם שזכה למוניטין ולהצלחה, אבל החלפת השם נכפתה על ההוצאה.

בתקופת הצנע שוב היה בארץ מחסור בנייר, שגרם להטלת הגבלות על רכישת נייר. שבועונים הוכרו כזכאים לרכוש נייר, וכדי לקבל ממשרד הפנים אישור רכישה נאלצה ההוצאה להפוך את החוברות – שממילא יצאו לאור אחת לשבוע – לשבועון. לדעת פקידי משרד הפנים, הרומן הזעיר לא התאים כשם של שבועון, וכדי שההוצאה תוכל לקבל רישיון להוצאת שבועון, הוחלף שם החוברת להקֻלמוֹס.

כמו כן, כדי שהחוברת תיראה כשבועון, נדרשה ההוצאה לכלול בה מדורים קבועים. לכן נוספו לחוברת בדיחות, חידונים, אנקדוטות וכדומה (תשבצים ופרסומות הופיעו כבר קודם לכן). הוספת מדורים אלה נעשתה, כמובן, כדי לצאת ידי חובה, בעקבות דרישת השלטונות. זוהי הסיבה להופעה הקבועה של בדיחה בתוך מסגרת במרכז החוברת מאז החלפת השם. גודל החוברת נשאר כשהיה, ולשם הכללת החומר הנוסף, שנדרש על ידי משרד הפנים, נוצלו העמודים הפנימיים של הכריכה, כדי למנוע קיצוץ נוסף בסיפורים. ניצול זה נעשה החל בחוברת הראשונה של הקֻלמוֹס.


על העטיפה של החוברת הראשונה התנוסס השם הקֻלמוֹס, בצד הסמל המוכּר של הרומן הזעיר, בתוספת הכתובת "הוצאת הרומן הזעיר". כמו כן, הופיעה על העטיפה ההגדרה החדשה של החוברת: "השבועון לסיפור הקצר ולפרפראות". מכאן ואילך הרומן הזעיר הפך גם לשמה של ההוצאה המוציאה לאור את גיליונות הקֻלמוֹס, במטרה לשמור על המשכיות ועל הקהל הקבוע של הקוראים הוותיקים.


החוברת ה-501 הייתה הגיליון הראשון של הקֻלמוֹס. מכאן ואילך יצאו לאור לסירוגין חוברת אחת חדשה ותרגום חדש של חוברת ישנה, והשתנתה שיטת המספור: חוברות במהדורה שנייה נכנסו למספור השוטף של הקֻלמוֹס, אם כי נוסף אליו המספר המקורי של החוברת במהדורתה הראשונה.

תפוצת החוברות

החוברות הראשונות בהוצאת הרומן הזעיר נדפסו בכ-3,000 עותקים. בתחילת מלחמת העולם השנייה ירד מספר העותקים המודפסים עד 1,400 אבל הוא עלה בחזרה כבר במהלך המלחמה. בתקופות מסוימות נדפסו כ-4,000 עד 5,000 חוברות (ואולי יותר).

התפוצה בפועל הייתה גבוהה הרבה יותר. ידוע שספרות פופולרית עוברת בדרך כלל מיד ליד יותר מספרות קנונית, וכתוצאה מכך לכל עותק יש קוראים רבים. העותקים עוברים מיד ליד ישירות או באמצעות חנות, קיוסק או דוכן שמאפשרים החזרת חוברות שנקנו ונקראו ורכישת חוברות אחרות במקומן במחיר חלקי. אנשים שהיו קוראי הרומן הזעיר בצעירותם סיפרו שכך הצליחו הם וחבריהם לקרוא את החוברות.

מחיר החוברות היה בתחילה 10 מיל ולא עלה עד חוברת מס' 119, שיצאה לאור ב-1941. מאז המשיך המחיר לעלות בהתאם לנסיבות הכלכליות ולעלויות של הפעלת ההוצאה. לעתים הודבק מחיר חדש ומעודכן על עטיפות שכבר הודפס עליהן מחיר. המחיר הופיע בתוך העיגול שהיה הסמל המסחרי של הרומן הזעיר, גרסה עברית של הסמל שהיה קיים עוד בהונגריה.

פעילות בשפות אחרות

משנת 1950 בקירוב הוציא לאור מיקלוֹש פָרָגוֹ מחדש, בישראל, את החוברות בשפה ההונגרית, בהדפסה חדשה. הוצאתן נמשכה עד שנת 1972. לאחר 1956 יוצאו חוברות בהונגרית מישראל. במהלך שנות פעילות ההוצאה ניסו האחים פָרָגוֹ להוציא לאור את חוברות ההוצאה בתרגומים לשפות שונות (רומנית, פולנית, גרמנית ואנגלית) ועשו הכנות להוציא לאור גם חוברות בערבית, אך דבר זה לא יצא מעולם אל הפועל.

סדרות אחרות בהוצאת הרומן הזעיר

במהלך השנים, בניסיון לשמור על מעמדה של ההוצאה ועל המשך פעילותה, ניסו האחים פָרָגוֹ להוציא לאור חוברות נוספות מלבד אלה של הרומן הזעיר/ הקֻלמוֹס.

בסוף שנות החמישים, כאשר מחד תפוצת החוברות החלה להצטמצם, ומאידך גבר הביקוש למערבונים, החליטו האחים פָרָגוֹ להוציא לאור סדרת מערבונים, שנקראה הסדרה החדשה. הפורמט היה גדול יותר, 21x15 סנטימטרים. חוברות הסדרה החדשה יצאו לאור בתחילה פעם בשבועיים ובתקופה של שיא הביקוש – פעם בשבוע. בסך הכול יצאו לאור 89 חוברות בסדרה זו. על הכריכה הקדמית הופיע הכיתוב ובו שם הסדרה בעיגול שבמרכזו מחיר החוברת, בעיצוב זהה לעיצוב העיגול המוכּר מחוברות הרומן הזעיר והקֻלמוֹס. על הכריכה האחורית הופיעו טקסט וקריקטורות שהצביעו על הקשר בין שתי הסדרות והיו פרסומת של הקֻלמוֹס, שתואר כאח קטן אך ותיק ובעל מוניטין של הסדרה החדשה. הצלחתה של סדרת המערבונים גררה חיקויים רבים של הוצאות אחרות בישראל.


האחים פָרָגוֹ ניסו לחדור גם לשוק הנשים הקוראות. אל פלח שוק זה כוונה סדרת המעגל, שבה פורסמו סיפורים רומנטיים. לדברי האחים פָרָגוֹ, המודל שעמד לנגד עיניהם היה סדרה באנגלית שנקראה True Stories. סדרת המעגל לא זכתה להצלחה המקווה, והוצאתה לאור נפסקה אחרי חוברות ספורות (כנראה ארבע).


סמוך להפסקת פעולתה של ההוצאה, בניסיון אחרון לקיים אותה, הוציאו האחים פָרָגוֹ לאור את עלילות רפי צור. רפי צור היה שֵם דמות של ספורטאי ישראלי שמתחרה בסדרת תחרויות ספורט, בכל סוגי הספורט, במטרה לזכות בפרס של חמישים מיליון דולר ולהקים בכסף זה אצטדיון אולימפי בישראל. סיפורי הסדרה נכתבו בהונגרית – בישראל – על ידי אֶרווין (אהרן) אַבָּדי ,(Abádi Ervin) שהיה סופר, עיתונאי וגרפיקאי וערך את השבועון הישראלי בשפה ההונגרית A Hét Tükre. הם תורגמו לעברית בידי אותם המתרגמים שתרגמו את חוברות הרומן הזעיר. היוזמה לכתיבת עלילות רפי צור הייתה של האחים פָרָגוֹ. הם זכרו מילדותם סדרת סיפורים דומה בהונגרית שנקראה מיסטר הרקולס. גיבור הסדרה היה הרקולס, ספורטאי שהתחרה בסדרה של תחרויות שנערכו בארצות הברית. האחים פָרָגוֹ פנו אל אהרן אַבָּדי והציעו לו לכתוב סדרה דומה על ספורטאי ישראלי. הם סיפרו לו את המהלכים הכלליים של העלילה, ולפיהם הוא כתב את הסיפורים. על החוברות לא צוין שם מחבר, אבל ציבור הקוראים היה אמור להסיק שהסיפורים נכתבו בעברית. עלילות רפי צור זכו להצלחה מוגבלת, ופרסום הסדרה נפסק אחרי כ-20 חוברות.


מתחרים ומחקים

הצלחתה של הוצאת הרומן הזעיר עודדה גורמים אחרים לנסות את כוחם בהוצאה לאור של ספרות פופולרית. חלק מגורמים אלה ניסו לחקות את הפורמט של חוברות הרומן הזעיר. האחים פָרָגוֹ הבחינו בחיקויים אלה וניסו להילחם בהם על ידי אזהרת הקוראים מעל דפי החוברות שהוציאו.

סביר להניח שחיקוי הפורמט נועד למשוך את קוראי הרומן הזעיר, אולי גם במטרה שיחשבו את החיקוי למקור. אבל סביר לא פחות להניח שהיה כאן, לפחות בחלק מהמקרים, גם אימוץ של המודל שקבעה הוצאת הרומן הזעיר וניסיון להשתמש בתוויות שזוהו עמה כתוויות שמסמנות את הסוג הזה של ספרות. עובדה היא שחוברות של הוצאות אחרות המשיכו להיראות דומות לחוברות שהופיעו בהוצאת הרומן הזעיר גם לאחר שזו הפסיקה את פעולתה והן לא התחרו בה עוד.

במשך השנים הפך המונח "רומן זעיר" כינוי לרומן או לסיפור פופולרי, בדרך כלל בפורמט ובהיקף של חוברת, והתואר "זעיר" הפך להיות מסמן של ספרות כזאת. במונחים אלה נעשה שימוש עוד שנים רבות לאחר הפסקת פעולתה של הוצאת הרומן הזעיר.

שנים אחדות לאחר הפסקת פעילותה של ההוצאה זכו כמה מסיפוריה לתחייה. בשנים 1965–1966 הופיעו בארץ ספרי כיס שהכילו סיפורים שפורסמו בה בעבר, ובהוצאת כוכב המערב יצאו לאור מחדש מערבונים שהופיעו לפני כן במסגרת הסדרה החדשה.

התקופה ה"הונגרית" באָרץ

כל חוברות הרומן הזעיר תורגמו בתחילה מהונגרית. חלק משמות המחברים הושארו ללא שינוי, חלק מהם "שופצו" (כמו מִיקלוֹש אקוש שהפך לניקי אקוש), ואחרים הוחלפו בשמות עט בעלי צליל אנגלוסקסי או צרפתי, כגון קינג ה' מילפורד, המילטון מק-קרי, אירווינג בקסטר, ז'ן-פול גובן, שארל למרטין ועוד. הסיבה לכך הייתה שהאחים פָרָגוֹ הניחו שלא ניתן לבסס סדרה בעברית על שמות הונגריים. מאוחר יותר נוספו גם שמות עט עבריים.

ברוב המקרים שבהם שונה שם המחבר שונו גם שמות הדמויות ומקום ההתרחשות. השינויים לא נעשו באמצעות הנחיות למתרגמים, אלא כבר בטקסט ההונגרי, לפני מסירתו למתרגם. שיטת הענקת שמות העט לא הייתה קבועה. למשל, סיפוריו של לָיוֹש יוּהָס (Juhász Lajos) לא הופיעו בעברית בשם המחבר האמיתי ופורסמו בדרך כלל בשמות ז'ן-פול גובן ואירווינג בקסטר, אבל שמות אלה שימשו גם סופרים הונגרים אחרים; יוהאן פרייטאג שימש שם עט של פֵּטֶר הָלָס (Halász Péter) ושל מרטה גֶרגֶי ,(Gergely Márta) שסיפורים שלהם פורסמו גם בשמותיהם האמיתיים. שיטה זו בלבלה לעתים אפילו את האחים פָרָגוֹ, ובכמה חוברות שֵם המחבר שעל הכריכה לא זהה לשֵם המחבר המופיע בעמוד הראשון (גם כתיב השמות לא תמיד זהה בכל המקומות). לדוגמה:
על העטיפה: ז'ן-פול גובין [כך במקור], בית כלא עם כל הנוחיות
בעמוד הראשון: אירווינג בקסטר, בית כלא עם כל הנוחיות
המחבר האמיתי של סיפור זה הוא לָיוֹש יוּהָס.

מקרה יוצא דופן של בלבול נמצא בחוברת שבה מופיע יצחק שניצר, המחבר העברי כביכול, כשם המחבר (הן על הכריכה הן בשער), ובכל זאת מופיע שם מתרגם: מ' נמרוד.

בין המחברים ההונגרים היו יהודים רבים, בהם י' ריטוֹ, הוא יֶנֶה רֶיטֶה, יהודי ששמו המקורי רֶיך (Reich) ששירת בלגיון הזרים הצרפתי. רֶיטֶה כתב סיפורי הרפתקאות ופרסם סיפורים בהונגריה גם בהוצאות אחרות בשם העט פּ' הוורד (P. Howard). בשם זה הוא ידוע בהונגריה גם היום. הוא נספה בעבודת כפייה ב-1943.


מקור ומקור מדומה

בתחילת דרכה בארץ הכריזה הוצאת הרומן הזעיר שמטרתה לשלב בסדרה סופרים עבריים, מהארץ ומחוץ לארץ. בסופה של חוברת מס' 3 הוצגה החוברת הבאה, עכברי-ים מאת אביגדור המאירי, וההוצאה הביעה את שמחתה על שסופר ידוע כמו אביגדור המאירי תרם סיפור מפרי עטו להוצאה.


האחים פָרָגוֹ אכן התכוונו, ואף ניסו, להוציא לאור ספרות מקורית עברית. הם היו במגעים עם כמה סופרים צעירים – בהם אהרן אמיר, מידד שיף ודן בן-אמוץ – בניסיון ליזום כתיבה של סיפורים להוצאה, אבל יוזמות אלה או שלא הגיעו לכלל ביצוע או שתוצאותיהן לא השביעו את רצון האחים. עכברי-ים מאת אביגדור המאירי היה הסיפור העברי המקורי היחיד שיצא לאור בהוצאת הרומן הזעיר.

בדיעבד גם סיפור זה לא התאים לדרישותיהם של האחים פָרָגוֹ. כיוון שנכתב בעברית, המשורר צבי בַּרמֵאיר תרגם אותו בעל פה להונגרית בשביל האחים פָרָגוֹ, כדי שיכירו את תוכנו. האחים פָרָגוֹ החליטו שהסיפור לא מתאים להם, אבל זה היה מאוחר מדי, מכיוון שהחוברת הייתה כבר בתהליכי הדפסה, ודבר הוצאתה פורסם מראש.

כתבי יד של סיפורים מקוריים מאת קוראים ברחבי הארץ נשלחו להוצאה במשך השנים, אבל כולם נמצאו בלתי מתאימים והוחזרו לשולחיהם. האחים פָרָגוֹ לא ויתרו על שאיפתם לכלול ספרות מקור בהוצאתם, וכאשר לא הצליחו להשיג ספרות כזאת שתשביע את רצונם, פנו לשימוש בספרות מקור מדומה. שאיפתם הייתה לגוון את הסדרה בטקסטים ישראליים מקוריים. באופן אינטואיטיבי הם הבינו בוודאי, שהוצאה לאור של חוברות "מקוריות" תספק דרישה מצד ציבור הקוראים ותסייע לביסוס תדמיתם כמוציאים לאור של סוגי טקסטים שונים.

מאחורי הסיפורים שהוצגו כסיפורים מקוריים הסתתרו מחברים הונגרים שונים. האחים פָרָגוֹ "המציאו" את הסופר העברי יצחק שניצר כמחברם של סיפורים אלה. שם נוסף שהשתמשו בו כשם של כותב עברי הוא ישראל אשקלון (שם העט של ישראל פָרָגוֹ), שמופיע גם כמתרגם של סיפורים רבים. לשני השמות האלה יש קשר למשפחת פָרָגוֹ: שניצר (Schnitzer) היה שם המשפחה של סבם של האחים פָרָגוֹ לפני ששינה את שמו לשם הונגרי; אשקלון הייתה האתר שאליו הגיעה אוניית המעפילים שעל סיפונה עלו ארצה.


ישראל פָרָגוֹ הוא שהיה אחראי לעיבוד העברי של הסיפורים ההונגריים. לאחר שצבר ניסיון רב בעריכה ולאחר שתרגם בעצמו סיפורים רבים להוצאה (בשם העט ישראל אשקלון), קיבל על עצמו גם את מלאכת עיבוד הטקסטים כך שייראו כמקור. כדי להתאים את הסיפורים ההונגריים לרקע ישראלי הוא שינה פרטים רבים בסיפורים נוסף על שמות הדמויות והמקומות.

טקסטים נוספים שההוצאה הציגה כספרות מקור היו הטקסטים בסדרת עלילות רפי צור. כאמור, את הסיפורים בחוברות האלה כתב בהונגרית אהרן אַבָּדי. בשני המקרים הטקסטים תורגמו מהונגרית לעברית, אבל במקרה הראשון הסיפורים נכתבו במקור לקהל הקוראים בהונגריה, ואילו במקרה השני הם נכתבו בישראל ונועדו מלכתחילה לקהל הישראלי הקורא עברית.

תרגום סיפורים מאנגלית

במהלך מלחמת העולם השנייה הצטמצם מלאי הסִפרונים ההונגריים שהיה בידי האחים פָרָגוֹ, ובגלל הפסקת קשרי הדואר עם הונגריה לא הגיעו חוברות נוספות (עד 1940–1941 היה אביהם שולח להם חוברות). דבר זה אילץ את האחים פָרָגוֹ לחפש תחליף לסיפורים ההונגריים, וההוצאה עברה לתרגום של סיפורים מאנגלית. לדברי האחים פָרָגוֹ, טקסטים מתאימים לצרכיהם היו קיימים בשפע באנגלית, היה קל להשיג אותם באותה תקופה, והם הכירו אותם בעצמם.

האחים פָרָגוֹ בחרו מתוך אנתולוגיות וחוברות של סיפורים קצרים את אלה שהתאימו להם. סיפורים מתורגמים מאנגלית וסיפורים מתורגמים מהונגרית המשיכו להופיע זה בצד זה במשך כל תקופת פעילותה של ההוצאה.

המעבר מתרגום כל החומר מהונגרית לתרגום חלק מהחומר מאנגלית הביא לשינוי בהרכב המתרגמים של ההוצאה. בין המתרגמים שתרגמו מהונגרית היו אביגדור המאירי, העיתונאים דוד גלעדי ומרדכי ברקאי וכמובן ישראל פָרָגוֹ (אחרי שלמד עברית ועסק בעריכת החוברות). בין המתרגמים מאנגלית היו הסופר, המשורר והמתרגם אהרן אמיר (בשם העט הקבוע א. עוזרד) והסופר בנימין תמוז.

נושאים ותכנים בחוברות הרומן הזעיר

סיפורי הרומן הזעיר לא היו עשויים מקשה אחת מבחינת הנושאים, הז'אנרים או התכנים. אפשר להבחין בהם בחמש קבוצות עיקריות: סיפורים רומנטיים; סיפורי פשע; סיפורי הרפתקאות; מערבונים; סיפורי ספורט. אלמנטים "רומנטיים" הופיעו לעתים קרובות גם בסיפורים מקבוצות אחרות, ולכן היו דומיננטיים יותר מהאחרים.

כאשר הייתה ארוטיקה בסיפורים, היא הייתה מעודנת מאוד. בשנים האחרונות לפעילותה ניסתה ההוצאה להכניס יותר יסודות ארוטיים, אבל גם ניסיון זה היה מעודן. לדוגמה, השוו את התרגום הישן (מחפשים בן, אירווינג בקסטר, הרומן הזעיר 237) עם התרגום החדש (דרוש בן יקיר, אירווינג בקסטר, הקֻלמוֹס 409): "בחורה משרדית חיננית וזהובה הופיעה" לעומת "מזכירה בלונדית בשמלה הדוקה באה לקראתו בניד ירכיים חתולי".

הסיפורים הרומנטיים מתרחשים על רקע עירוני (אין אחוזות כפריות וטירות קסומות). המוסר המיני הוא פוריטני: אין יחסי מין לפני החתונה, והמגע הגופני בין גברים לנשים מצומצם מאוד (בדרך כלל נשיקות, חיבוקים וליטופים; אם יש אזכור מרומז של יחסי מין, אין תיאור שלהם). מוסר זה הוא מוסר כפול: לגבר מותר לקיים יחסי מין לפני החתונה בלי שכשירותו לנישואים "הגונים" תיפגע, אם כי הוא מקיים יחסים כאלה (שכמובן רק נרמזים) עם אישה מפוקפקת (כינוי מקובל: "אמנית") שמקבלת ממנו כסף (או שווה-כסף) תמורת יחסים אלה (לא זונה). אישה זו יוצאת מחיי הגיבור ומהסיפור כאשר "האישה ההגונה" מופיעה, ואז הגבר פנוי וכשיר לסיפור אהבה "טהור" ולנישואים.

מתוך כלל הסיפורים הרומנטיים של הרומן הזעיר אפשר לחלץ כמה דגמים. להלן דגם אחד, שאפשר לקרוא לו "סיפור המצוקה הכלכלית":
א. הגיבור שרוי במצוקה כלכלית חמורה, ללא עבודה וללא פרוטה.
ב. כשהגיבור שרוי בייאוש, מתגלה דרך שמאפשרת לו להיחלץ מהמצוקה הכלכלית.
ג. 1. בחורה/אישה נכנסת לתמונה (שלב זה יכול להופיע גם לפני ג' או אחרי 2).
2. בדרך ההיחלצות מהמצוקה מתגלה קושי או נערמים קשיים.
ד. הגיבור נחלץ מהמצוקה הכלכלית וקושר קשר קבוע עם הבחורה (הם מתחתנים, או ברור שהם עומדים להתחתן).

התכונה הבולטת ברוב סיפורי הפשע של הרומן הזעיר היא הצגתם של הפושע ומעשה הפשע שביצע בתחילת הסיפור. המשך הסיפור מוקדש לתיאור תפיסתו של הפושע ולניסיונו להיחלץ. קרוב לוודאי שהסיבה לכך היא אישיותו של כותב הסיפורים האלה, לָיוֹש יוּהָס, שהיה פושע לפני שהחל בכתיבה ספרותית.

פרודיה שכתב הסופר והסטיריקן הישראלי דן בן-אמוץ על סיפורי הרומן הזעיר מבליטה שתיים מתכונותיהם, כפי שבן-אמוץ ראה אותן: ה"הונגריות" של הסיפורים; העלילה (הרומנטית) המסובכת.

דן‮ ‬בן‮-‬אמוץ‮, ‬"רומן זעיר" מתוך איך‮ ‬לעשות‮ ‬מה‮,‬ 1962
"לפני ארמונו המפואר של הדוכּס אִיגֶן רָאקוש נעצרה לימוזינה אדומה ומוארכת. עין בוחנת יכלה לקבוע מיד שזו 'רולס רויס' מהמין החדיש ביותר. את דלת הלימוזינה פתח פדנץ', שומר הסף הצעיר ויפה התואר שהיה לבוש מדים מפוארים.
– תודה. אתה חדש כאן? אמרה הנסיכה מִיגֶן היפהפיה בחלפה על פניו. היא הביטה בסקרנות בפניו האציליים והשזופים.
– כן, גברתי הנעלה! ענה פדנץ' הצעיר כשהוא מישיר להביט בעיניה הכחולות.
'אם כן, היא לא הכירה אותי...' הרהר בהתרחקה. הוא זכר את ימי ילדותו כשהיה נוהג להתגנב לגן הארמון ולהביט במיגן העליזה המשחקת עם אביה איגן.
הערה: ביצירה מסוג זה יש תמיד מקום לבנקאי עשיר ושמן (איגן ראקוש) המנסה להתעסק עם מזכירתו היפה אך העניה. כדאי לבצע שוד מזוין בארמונו של איגן ראקוש. פדנץ' הנאמן מצליח להציל את כל הרכוש פלוס הנסיכה מיגן (כמובן שהוא אוסר גם את השודדים). הוא נושא לו לאשה את מיגן הנסיכה ומתנקם בכך באביה איגן הבנקאי, שפיטר את מזכירתו, שהיא – מסתבר – אחותו של פדנץ', והוא איננו אלא בנו הבלתי חוקי של הדוכּס איגן ושמו האמיתי הוא בעצם פְלִיגֶן."

החיקוי מוגזם ומוקצן, כדרכה של פרודיה, אבל נראה שהוא משקף את האופן שבו נתפסו סיפורי הרומן הזעיר בעיני הקהל הישראלי (בעיקר בתקופה הראשונה, שבה האופי ההונגרי של הסיפורים היה בולט יותר).

מדיניות תרגום ועריכה

מדיניות התרגום המוצהרת של ההוצאה התבססה על שני עקרונות: תרגום מלא של הטקסטים, ללא קיצורים והשמטות; הקפדה על לשון "פשוטה וקריאה", "בלי מליצות". התרגומים הושוו למקור ונבדקו, בתחילה בידי אביגדור המאירי ואחר כך בידי ישראל פָרָגוֹ.

כאשר מספר העמודים בחוברת העברית צומצם ל-32, נאלצה ההוצאה לקצר את הטקסטים. עקרון מלאות התרגום נשמר גם כאן, אבל ביחס לטקסט שההוצאה מסרה למתרגמים, לא ביחס לטקסט המקור: הקיצורים נעשו בהוצאה (בטקסטים בהונגרית בידי ישראל פָרָגוֹ, ובטקסטים באנגלית בידי שני האחים), בתוך טקסט המקור. למתרגם היה אסור להשמיט קטעים או אפילו מילים בודדות על דעת עצמו. גם התיקונים וההשמטות במהדורות השניות של חוברות הרומן הזעיר נעשו בידי ישראל פָרָגוֹ, ולא בידי המתרגמים.

כאשר מלאי החוברות ההונגריות שהיה ברשות האחים הצטמצם, החליטו להוציא לאור מחדש חוברות שהתפרסמו כבר. ההנחה הייתה שבמשך השנים שחלפו חלו שינויים בהרכב קהל הקוראים, ושהקוראים החדשים בוודאי אינם מכירים את החוברות הישנות. בגלל אי-שביעות רצונם של האחים פָרָגוֹ מלשון התרגום הגבוהה של החוברות הישנות מסרו את כל החוברות שהחליטו להוציא לאור במהדורה שנייה לתרגום מחדש בידי מתרגמים אחרים. ישראל פָרָגוֹ, שהשקיע מאמצים רבים בלימוד השפה העברית, קיבל על עצמו את מלאכת העריכה, ולעתים היו עימותים בינו ובין המתרגמים על רקע רמת הלשון. ססמתו הייתה: "מה שאני לא מבין – גם הקורא לא יבין." הוא נהג לעבור על הטקסט המתורגם עם המתרגמים ודרש מהם לשנות את התרגום במקומות שבהם רמת הלשון נראתה לו גבוהה מדי (יש לציין שפָרָגוֹ השקיע מאמצים בשכנוע המתרגמים לקבל את דעתו ולעתים הגיע איתם לפשרות).


שתי מגמות הנחו את האחים פָרָגוֹ בקביעת לשון התרגומים החדשים: החלפת מילים שהתיישנו במילים שהפכו להיות מקובלות יותר; מעבר ללשון פשוטה יותר.

שתי מגמות אלה, וכן נטייה לעבור לכתיב מלא (אבל לא תמיד), ניכרות בתרגומים החדשים, אם כי לא בכל המקרים. לעתים ניכרים בתרגומים החדשים חוסר אחידות ברמת הלשון וחוסר יכולת להשתחרר מרמת לשון גבוהה, בניגוד לכוונה המוצהרת של ההוצאה. הוצאת הרומן הזעיר היא ככל הנראה הראשונה שפתחה במבצע של תרגום מחדש לעברית בהיקף גדול. בתחום זה היא הקדימה הוצאות של ספרות קנונית בתרבות העברית.

בטקסטים בשפה האנגלית הכניסו האחים פָרָגוֹ שינויים יוצאי דופן. בצד קיצורים, שנועדו להתאים את אורך הטקסט למספר העמודים המוגבל בחוברת, שוּנה הטקסט ונוספו לו תוספות שנכתבו בדרך כלל באנגלית. הטקסט שנמסר למתרגם היה כבר טקסט שעבר "שיפוץ", ואותו היה המתרגם חייב לתרגם ללא השמטות או תוספות משלו.


כותרות הסיפורים נוסחו לעתים קרובות בשפה מליצית. מדיניות זו, שקבע אביגדור המאירי, לא השתנתה. לעתים אף הוגבהה רמת הלשון של הכותרת בתרגום השני. לדוגמה: הכותרת הרעיון המצוין בתרגום הישן (הרומן הזעיר 144) הוחלפה בכסף תעשה לך בתרגום החדש (הקֻלמוֹס 223).

הוצאת הרומן הזעיר בעיני עצמה

מתחילת דרכה השתדלה הוצאת הרומן הזעיר לפרסם את החוברות שהוציאה באמצעים שונים. כרזות גדולות שפרסמו את ההוצאה או בישרו על חוברות חדשות הודבקו במקומות שונים בתל אביב או הוצגו בבתי עסק, על פי הסכמים שנעשו עם בעליהם.

הפרסומת הנפוצה והעקבית ביותר לחוברות נעשתה בתוך החוברות עצמן, על ידי גירוי סקרנותם של הקוראים וניסיון למשוך אותם לרכוש את החוברות הבאות. כמו כן, הופיעו בחוברות המאוחרות קריקטורות שנועדו לפרסם את הוצאת הרומן הזעיר ופרסומות לחוברות בסדרות אחרות של ההוצאה.

במשך שנות פעילותה ניסתה ההוצאה להביא גורמים עסקיים שונים לפרסם את מוצריהם בתוך החוברות, ולכן הדגישה את היקף התפוצה של החוברות ומעברה של כל חוברת בין ידי קוראים רבים. בהתכתבויות שההוצאה ניהלה עם גורמים שונים בניסיון לשכנע אותם לרכוש חוברות, לפרסם פרסומות או לתמוך בהקצבת נייר עבור ההוצאה, תיארה את תפקידה בתרבות הישראלית-העברית כפי שהיא ראתה אותו (הוצאה לאור של ספרות פופולרית ברמה גבוהה). אף שתיאורים אלה נובעים ממאמצי שיווק ולעתים ממלחמת קיום, אין ספק שאנשי ההוצאה האמינו בדברים.

לדוגמה, מכתב שנשלח ב-22 ביוני 1949 אל אגודת המו"לים, בבקשה להתקבל לאגודה, נשלח בתקווה לזכות בהקצבות נייר שניתנו לחברי אגודת המו"לים (הוצאת הרומן הזעיר אכן התקבלה כחברה באגודה), אבל המכתב משקף גם את דעת ההוצאה על הספרות שהוציאה לאור.

מכתב של אברהם פָרָגוֹ וישראל פָרָגוֹ לאגודת המו"לים, 22 ביוני 1949
"לכבוד אגודת המו"לים
[...] לשם תיאור עבודתנו יורשה לנו לציין, כי הרומן הזעיר, במחירו הנמוך וחיצוניותו הפופולרית, עשה הרבה לביעור ה'שוּנד' משוק הספרים בתתו לסוג קוראים שביקש דווקא חומר קריאה פרימיטיבי וירוד ערך ספרות משעשעת אך בעלת רמה ראויה לשמה.
הוקרה לפעולתנו זו הובעה בשעתו על ידי ועדת המשנה הממשלתית למען הספר העברי, שהקציבה במלחמה העולמית את כמות הנייר הדרושה לנו ואפשרה את הופעתנו בזמנים הקשים ההם.
אנו מקווים שתמלאו אחרי בקשתנו וחותמים
בכבוד רב
אברהם פָרָגוֹ ישראל פָרָגוֹ"

סיכום

הוצאת הרומן הזעיר התייחסה אל עצמה כאל הוצאה של ספרות פופולרית, ועד ימיה האחרונים נאבקה על מעמדה בתחום זה. במבט לאחור אפשר לקבוע שהיא אכן הצליחה לתפוס מקום מרכזי במערכת הספרותית העברית ולקבוע מודלים שהפכו מושא לחיקוי (בפורמט ובעיצוב, וכן בתכנים – בעיקר מערבונים וסיפורים רומנטיים).

הצלחת הרומן הזעיר בארץ-ישראל – לפני הקמת המדינה ולאחריה – לא הייתה מקרית, אלא תוצאה של נסיבות היסטוריות ושל מצב הספרות העברית לקראת אמצע המאה העשרים, אבל עצם חדירתה של ההוצאה לספרות העברית הייתה תוצאה של צירוף מקרים. לידתה בהונגריה והתפתחותה שם לא היו קשורות למצב הספרות בארץ-ישראל, והגירתה של משפחת פָרָגוֹ מהונגריה נעשתה על רקע פוליטי וחברתי. על פי עדות האחים פָרָגוֹ, הם לא ידעו דבר על מצב הספרות בארץ, והוצאת הסִפרונים ההונגריים בעברית הייתה בשבילם הימור.

החדרת הסיפורים ההונגריים לספרות העברית, בלבושם העברי אבל בצורה דומה לצורתם ההונגרית המקורית, נעשתה בלי להתחשב במצב הספרות הפופולרית בארץ-ישראל בימים ההם, אך בעת כניסת סִפרוני הרומן הזעיר לשוּק היה בספרות העברית חלל ריק בתחום זה, והרומן הזעיר מילא אותו. להצלחת ההוצאה סייעה העובדה שהיה לה מלאי מספיק של סיפורים להבטחת הופעה רצופה והיא לא הייתה תלויה בטקסטים ממחברים "מקומיים".

פעילות התרגום של הוצאת הרומן הזעיר הולידה מגעים של הספרות העברית עם הספרות ההונגרית ועם ספרות בְּאנגלית (רוב התרגומים מאנגלית היו מהספרות האמריקאית). מעט מאוד יצירות ספרותיות מרכזיות תורגמו באותה תקופה מהונגרית לעברית, כך שהמגע העיקרי בין הספרות העברית לספרות ההונגרית התנהל בתוך הז'אנרים הפופולריים.

חלק נכבד ממעט המגעים האחרים שהתקיימו בין הספרות העברית לספרות ההונגרית התנהל בתיווכם של המתרגמים שתרגמו את הספרות הפופולרית להוצאת הרומן הזעיר. הבולט שבהם היה הסופר והמשורר אביגדור המאירי, שתרגם לעברית, בין השאר, את שירי המשורר הלאומי ההונגרי שַנדוֹר פֶּטֶפי (Petőfi Sándor). הקובץ פקיד ממשלתי ישר, ובו סיפורים מאת פֶרֶנץ מוֹלנָר ,(Molnár Ferenc) תורגם על ידי אֶמיל פוֹיֶרשטֶיין ,(Feuerstein Emil) שתרגם גם חוברות אחדות של הרומן הזעיר. היצירה ההונגרית המפורסמת והפופולרית ביותר שתורגמה לעברית הייתה, ללא ספק, מחניים (במקור: A Pál utcai fiúkהנערים מרחוב פּאל), ספר ילדים מאת פֶרֶנץ מוֹלנָר. ספר זה תורגם לעברית בידי רות כץ ושאול קנצלר, שהיו ממתרגמי הרומן הזעיר. תרגום נוסף של ספר זה נעשה בידי מרדכי ברקאי, גם הוא תרגם ספרים להוצאה (בשם מ' ברקאי). ספר ילדים הונגרי נוסף, צִ'יבּי (Csibi) מאת בֵּלָה סֶנֶש ,(Szenes Béla) אביה של חנה סנש, תורגם לעברית בידי אביגדור המאירי.

הוצאת הרומן הזעיר קיימה פעילות תרגום עצומה בהיקפה, שהייתה, ללא ספק, ממבצעי התרגום הגדולים ביותר בתולדות התרגום לעברית. היא הוציאה לאור יותר משבע מאות חוברות של הרומן הזעיר והקֻלמוֹס, שרבות מהן תורגמו פעמיים, וכמו כן עשרות חוברות בסדרות אחרות. נראה שסך כל התרגומים בהוצאה מגיע לכאלף.

בפעילות התרגום השתתפו גם מתרגמים שהיו מעורבים בספרות הקנונית, המקורית והמתורגמת. אהרן אמיר, למשל, היה אחראי בתקופה מסוימת לחלק ניכר מהתרגומים מאנגלית לעברית של ספרות פופולרית ובהמשך לחלק ניכר מהתרגומים מאנגלית מהספרות הקנונית.

ראוי לציין את יחסם הרציני של האחים פָרָגוֹ למלאכת ההוצאה לאור. ההקפדה שלהם על רמת התרגומים ועל כל שלב משלבי ההבאה לבית הדפוס הייתה כמקובל בהוצאה לאור של ספרות קנונית. ההוצאה הייתה לאחים פָרָגוֹ מקור פרנסה יחיד, והם התייחסו למלאכתם ברצינות רבה וראו את עצמם כאחראים להבאתה של ספרות פופולרית ברמה גבוהה לקהל הקוראים העברי.


פעולתה של הוצאת הרומן הזעיר נפסקה ב-1961, בעקבות צמצום התפוצה של החוברות ואי-יכולתה לפרנס את שתי המשפחות של האחים פָרָגוֹ. בשנים האחרונות לפעולת ההוצאה הרגישו האחים שקיומה עומד בסכנה, וניסו להחזיק מעמד בעזרת סדרות אחרות, אבל ללא הצלחה.

לדעת האחים פָרָגוֹ, היו שתי סיבות לירידה בתפוצת הרומן הזעיר. האחת היא שבעקבות הצלחת הסדרה הופיעו חקיינים רבים, השוק הוצף בכמויות גדולות של ספרות פופולרית (בעיקר מערבונים), ואלה השתלטו על חלק ניכר מהשוק שהיה לפני כן נחלתה של ההוצאה. סיבה אחרת היא, שבאותה תקופה (1961 בקירוב) החלה לפרוח ספרות פורנוגרפית, והאחים פָרָגוֹ לא היו מסוגלים ולא היו מוכנים להוציא לאור חוברות שיתחרו בספרות זו. לדעתם, הצפת השוק בחומר קלוקל פגעה גם בשם הטוב של החוברות שלהם וביחס הציבור אליהן.

ייתכן שבמידה רבה דווקא הצלחת הרומן הזעיר תרמה בסופו של דבר לנפילתה של ההוצאה, מכיוון שההצלחה אכן עוררה חיקויים ומתחרים רבים, והשוק היה קטן מלהכיל את כולם. עובדה היא שאף אחד מהמתחרים לא שרד זמן רב ולא הצליח לחקות את הצלחת הרומן הזעיר. השינוי בטעם הקהל והחשיפה שלו לסוגים אחרים של ספרות פופולרית תרמו גם הם לסיומו של פרק "הרומן הזעיר" בתרבות העברית-הישראלית.

***
במהלך עבודת המחקר שלי על הוצאת הרומן הזעיר נפגשתי עם האחים ישראל ואברהם פָרָגו, ומהם קיבלתי מידע רב על ההיסטוריה ועל הפעילות של ההוצאה בהונגריה ובישראל. כמו כן שוחחתי עם רבקה (אירֵן), אשתו של ישראל פָרָגו, עם מרים (מָריאָן), אשתו של אברהם פָרָגו, ועם גבריאל פָרָגו, בנו של ישראל. אברהם פָרָגו, שאותו הכרתי מילדותי, היה ידיד של אבי, ודרכו הגעתי אל שאר בני המשפחה.
בני המשפחה העמידו לרשותי מסמכים רבים שסייעו לי בעבודה, ומלבדם נעזרתי גם באוסף הפרטי של חוברות הרומן הזעיר שנמצא ברשותי זה שנים רבות. כמו כן נפגשתי עם אנשים רבים שהיו קשורים בצורות שונות לפעילות ההוצאה בישראל – מתרגמים מהונגרית ומאנגלית, וכן מי שהיו קוראי החוברות בשנים שבהן יצאו לאור.
לכולם אני מבקש להודות על הזמן שהקדישו לי ועל תרומתם למחקר זה.

גבריאל מ' רוזנבאום
זוהי גרסה מקוצרת של מאמר שהופיע בגיליון 26 של כתב העת קשר, נובמבר 1999