מעטים האדריכלים במאה העשרים שקשת היצירות שלהם מקיפה תחומים רחבים – החל בסֶצֶסיון
(szecesszió) וכלה בריאליזם הסוציאליסטי – כמו קשת יצירותיו של אוסקר קאופמן. קאופמן השתתף באוונגרד הברלינאי, ולאחר מכן – בבניית ארץ-ישראל ובייסוד הסוציאליזם בהונגריה, ולא נחסכו ממנו הסבל של תקופת השואה ושל המשטר הטוטליטרי בשנות החמישים.
קאופמן נולד באוּיסֶנטאנה
,(Újszentanna) סמוך לעיר אָרָד
,(Arad) שלושה חודשים לפני ההתמוטטות הגדולה של הבורסה בווינה, והלך לעולמו ב-1956 בבודפשט, שישה שבועות לפני נפילתו הראשונה של הסוציאליזם. מסלול חייו של צאצא זה למשפחה יהודית מכובדת ואמידה היה תחילה רצוף מהמורות. הוריו רצו שיהיה פסנתרן, ואילו הוא שאף להיות אדריכל. ואכן, כשנרשם אוסקר קאופמן לטכניון בבודפשט, חדלו הוריו לתמוך בו. אבל מזלו שיחק לו: הצעיר היהודי עבר לקרלסרוּהֶה ושם, במקביל לעבודתו – למרבה האירוניה, הוא התפרנס מנגינה בפסנתר – הוא סיים את לימודיו בטכניון של דוכסות קרלסרוּהֶה, וב-1899 קיבל תואר אדריכל. בקרלסרוּהֶה התחבר קאופמן לבית האופרה המקומי וייחד את זמנו לבניית תיאטראות. ב-1903 הוא נשא לאישה את אמה גֶנֶר, בתו של ראש העיר הסמוכה, באדן-באדן, אבל שילם מחיר יקר בעבור ברית זו, שכן לפי בקשת חמיו הוא נאלץ להמיר את דתו. ושוב חווה אוסקר את תפנית הגורל, כשאשתו הגרמנייה הלכה לעולמה בהונגריה דווקא בתקופת הכיבוש הנאצי.
בשנים 1905–1908 עבד קאופמן בברלין בחברה לבניית תיאטראות, ברנהרד זֶרינג, וב-1908 היה לעצמאי והקים את תיאטרון הֶבֶּל – וזה זכה להצלחה רבה.
מזיכרונותיו של יֶנֶה רוברט ,(Róbert Jenő) שייסד את תיאטרון הֶבֶּל
"נזכרתי שבתערוכה אצל ורטהיים ראיתי חדר שינה מיוחד במינו שעיצב אדריכל הונגרי, שלא יישכח. שמו של האדריכל היה אוסקר קאופמן. [...] אפשר לסכם את הקריירה שלו עד כאן במשפט אחד: הוא הציג אצל ורטהיים חדר שינה. שאֵלתי אליו ממש הפילה אותו: אדוני האדריכל, האם ברצונך לבנות תיאטרון? ובכן, בצד מעלותיו הרבות כאמן וכאדם, הייתה לו חולשה אחת: אדיבות כמעט בלתי נסבלת. אני הצלחתי להביאו למצב שכמעט סטר על לחיי. האם אני רוצה לבנות תיאטרון? – ענה בשאלה. הרי בברלין איני יכול לבנות אפילו שולחן."
לָיוֹש בּירוֹ (Biró Lajos), תיאטרון הֶבֶּל, 1908
"דבר השבח הראשון שצריכים לומר על תיאטרון הֶבֶּל הוא שהוא בבחינת תיעוד חשוב ומהודר של העיצוב של תקופתנו, המתבטא בשפה חדשה, השווה כאלף מילים. דבר השבח השני קשור בהתעוררותם של אמני הבנייה לחיים חדשים, כשאופי עבודתם הוא האמנות במיטבה, ועם זאת הוא גם דמוקרטי בכך שהאדריכלות אינה נעצרת עוד ליד הקירות, החלונות והחזיתות [...] אלא היא מורשית לעבור מעל הקיר, לחדור לתוך הבית ולהעמיד לשירות אדריכלות הפנים את הכישרון והסגנון שיצרו את חיצוניות הבניין. [...] בזכות היצר האמנותי הסוער וחסר הסבלנות של האמן, הגורם לו לייחס לאחרונת המנורות אותה מידה של חשיבות שהוא מייחס, למשל, לחזית, ובזכות 'קטנוניותו' הנהדרת של האמן, הרוצה לקבוע בעצמו את צבע המרבדים – בזכות כל אלו נחשב תיאטרון הֶבֶּל לעדות המושלמת ביותר של התקופה, שהייתה מגיעה רק למחצית מדרגה זו, לו נעצרה האמנות בעטיפה החיצונית; אלו הם המאפיינים שבזכותם נחשב תיאטרון הֶבֶּל לאחד התיאטראות היפים ביותר בעולם."
השתתפותו של קאופמן במכרז על תכנון האופרה המלכותית נפסלה משום שלא הייתה בידו אזרחות גרמנית, אבל השערורייה שפרצה בשל כך סייעה רבות למוניטין שלו. אחר כך סייעה לו אזרחותו ההונגרית לחמוק מגיוס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. כשתכנן את התיאטרון של בּרֶמֶרהאפן, התאפשר לו לעשות זאת בזכות שותפותו עם יֶנֶה שטוֹלצֶר
(Stolzer Jenő) – שנמשכה מ-1916 עד סוף שנות השלושים.
החשובה בעבודותיו המוקדמות היא תכנון תיאטרון פולקסבּינֶה
(1913–1914), שמנהלו הראשון היה הבמאי היהודי האוסטרי בעל השם העולמי, מקס ריינהרדט (שנולד בשם מקסימיליאן גולדמן). ריינהרדט היה אחד מגאוני האוונגרד המוערכים ביותר בתחום התיאטרון במחצית הראשונה של המאה העשרים. בניין התיאטרון בברלין, המזכיר אך במעט את הקלסיקה, הוא בבחינת מעבר מודרני ומוצלח, שלא ברוח התקופה, מן האדריכלות המסוגננת של המאה התשע-עשרה אל המודרניזם. חזיתו של תיאטרון פולקסבּינֶה מורכבת משני קטעים בולטים בצדדים ומִבְּליטה קשתית במרכז. לבליטה זו יש מקבילה בגג הקשתי והבולט של האולם המרכזי; שני הקטעים בצדדים מאחסנים את המבנה הטכני העילי של הבמה בצורה פשוטה של קופסה. הבליטה הקשתית המרכזית מעוטרת בשישה עמודים דוריים מפושטים, וביניהם ממוקמות חמש הכניסות וכן חלונותיה הגבוהים והצרים של אכסדרת הכניסה. הד למערך זה אפשר היה למצוא כעבור פרק זמן, בעת חידושו של תיאטרון אֶרקֶל בבודפשט.
בתוך זמן קצר חידש קאופמן עוד שני תיאטראות בעיר: את תיאטר אָם קוּרפירסטֶנדָם ואת בית האופרה קְרוֹל
(1920–1929). לפי דעתם של בני דורו, חידש קאופמן את האולם הגדול של בית האופרה, בעל אלפיים חמש מאות מקומות הישיבה, בסגנון "הרוקוקו האקספרסיוניסטי". האולם שימש אתר לביצוע בכורה של יצירותיהם של יהודים מאוסטריה, כגון ארנולד שנברג, ארנסט קרנק, אלכסנדר פון צמלינסקי ואחרים, שנוגנו תחת שרביטו של המנצח אוטו קלמפרר. את התפאורות לאחדות מן היצירות הללו הכין לאסלוֹ מוֹהוֹלי-נאג'
(Moholy-Nagy László). לאחר שרפת הרייכסטאג ב-1933 העביר אדולף היטלר את הפרלמנט הגרמני לבית האופרה קְרוֹל (עד 1942 הוא פעל במבנה זה), והנאצים דאגו "לטהר" את המקום מעברו ה"מנוון" (היהודי) גם מן הבחינה האדריכלית.
במאי 1933 נמלט שותפו של אוסקר קאופמן, יֶנֶה שטוֹלצֶר, לארץ-ישראל, ובספטמבר אותה שנה נסע קאופמן בעקבותיו. אנשי להקת הבימה רצו לבנות תיאטרון בתל אביב ואף פנו אל אריך מנדלסון, אחת הדמויות הבולטות ביותר בתחום האדריכלות המודרנית, לשם הכנת התכניות, אבל האמן לא הראה נכונות רבה לקבל עליו את העבודה, וכך הגיעה ההזמנה לידי קאופמן – שבינתיים הביא לארץ גם את אשתו ואת ילדיו. בניין הבימה
(1935–1945), מתחילתו ועד סופו, הוא היצירה המודרנית היחידה של קאופמן: מצד אחד הוא נושא את מורשת פולקסבּינֶה, אבל מצד אחר הוא משתלב באופן מושלם בתוך סגנון "האדריכלות הלבנה" של תל אביב מבית מדרשו של הבאוהאוס. חזיתות המזרח והמערב, הסגורות יחסית, מתקשרות על ידי חזית דרומית קשתית פתוחה לעמודים המודרניסטיים האדירים נטולי הכותרת.
החזית הדרומית נסגרה בהדרגה בחלונות זכוכית – דבר שמבטל את התפיסה של מקדש עגול עתיק.
מן הסתם, זוהי יצירתו הטובה ביותר של קאופמן, אף כי הן בני דורו והן בני הדורות שאחריו לא קיבלו אותה באהדה ולא אימצו את תפיסתו: חידושי הבניין הגרועים התרחקו מן הרעיון המקורי – והאחרון בהם מתרחש דווקא בימינו, כשלבניין ייתוספו עוד קומות.
בחיפה בנה קאופמן את בית הקולנוע אורה
(1936) וכן בתי מגורים רבים. המבנה המרובע של בית הקולנוע המלבני האסימטרי פונה בצדו הארוך, שהוא חומה אטומה, לרחוב הרצל; מרכז החומה נבקע על ידי חלונות פס אופקיים – ממאפייני המודרניזם – וכן יש שורת חלונות אנכיים בסגנון האדריכלות הישראלית האופיינית.
בארץ-ישראל לא זכה אוסקר קאופמן להכרה שזכה לה בברלין, וגם המצב הכלכלי היה קשה. ב-1939 חזר קאופמן לאירופה. הוא התכוון לנסוע לאנגליה, אבל הדבר לא עלה בידו. מאחר שהוא גם לא הצליח לחזור לארץ, בחר קאופמן להשתקע בבוקרשט, אבל בלחץ שלטונו הפשיסטי של יוֹן אנטוֹנסקוּ הוא חזר להונגריה, ושם הכניסו אותו למחנה הסגר. לאחר שהשתחרר, ירד קאופמן למחתרת, ולבסוף מצא את עצמו במשטר סוציאליסטי לפי הדגם הסובייטי.
שירת הברבור של קאופמן הייתה השתתפותו בשיפוץ חלקו הפנימי של תיאטרון אֶרקֶל. גם תיקון הנזקים שנגרמו לבית האופרה, שנפגע רק מעט במלחמת העולם השנייה, נעשה על פי תכניותיו (או ייעוצו המקצועי).
עבודתו החשובה ביותר בבודפשט היא תכנון תיאטרון מָדָץ': בנייתו של תיאטרון בדרך-טבעת אֶרזֵ'בֶּט בשטח שבו שכן לפנים תיאטרון אורפאום לפני שנהרס. תיאטרון מָדָץ' תוכנן בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (סטליניסטי) מחויב המציאות. בבניין נראות קשתות חלקיות – ממאפייני הריאליזם הסוציאליסטי ההונגרי; וכן גם מסגרות אבן המדגישות את הפתחים – מאפיין המשותף לאדריכלות הנאצית והקומוניסטית גם יחד. אלא שלמרות גילו, עדיין לא נס לחו של קאופמן היצירתי, והוא בא לביטוי בחמישה חלונות קולוסליים המתנוססים להם על הבליטה המרכזית שמעל קומת הקרקע ובכרכוב שמעליהם, המתאר את "הפועלים המאושרים", וכן באכסדרה המזכירה תיאטראות עתיקים. חזיתו של הבניין, בעלת הסגנון האנכי, מתאזנת בכרכוב הבולט המחפה על האכסדרה. תיאטרון מָדָץ' הוא יצירה מובהקת של הריאליזם הסוציאליסטי ההונגרי, שבה נוכחת, לצד הקלסיקה הסטליניסטית, גם האדריכלות המודרנית, על ידי האינטראקציה בין האופקי, בין האנכי ובין החזית הדינמית. קאופמן כבר לא זכה לראות את פתיחת התיאטרון
(1961).
בתולדות האדריכלות מסווג אוסקר קאופמן בתור בונה תיאטראות, אבל הוא נבדל מעמיתיו לא רק בגלל חייו הפרטיים – גורלו של יהודי ממזרח אירופה וממרכזה, האופייני כל כך למאה העשרים – אלא בעצם הדבר שעבודתו היצירתית התחדשה בלי הרף.
רודולף קלֶין
תרגמה מהונגרית: עליזה מֶרמֶלשטיין