מַרצֶל בּרוֹיֶר

מַרצֶל בּרוֹיֶר, האדריכל והמעצב היהודי ממוצא הונגרי הידוע ביותר, נולד בפֵּץ' ,(Pécs) למד בבאוהאוס בעל המוניטין העולמיים ובהיותו בן עשרים ושתיים בלבד התמנה למורה במוסד זה – המורה הצעיר ביותר בסדנה לנגרייה.

מעניין לציין שפריצתו התחוללה לא בתחום האדריכלות דווקא, כי אם בתחום עיצוב הרהיטים. אמנם ייצור רהיטים מצינורות פלדה לא היה בגדר חידוש טכנולוגי בשנות העשרים – במאה התשע-עשרה כבר ייצרו אותם בסדרות גדולות – אבל מַרצֶל בּרוֹיֶר הוא שהוליד את התיאום עם הבאוהאוס ועם המודרניזם המינימליסטי, כלומר עם האסתטיקה של המכונה ועם הקואורדינציה המודולרית. ב-1924 תכנן בּרוֹיֶר כיסאות עשויים מצינורות פלדה מכופפים בציפוי ניקל או צבועים בצבע שחור ועליהם מתוח בד, שהיו למוצר המבוקש ביותר של הבאוהאוס – שבתחומים האחרים לא זכה להצלחה מסחרית רבה. כורסת וָסילי
(1925–1928) קיבלה את שמה כמחווה של כבוד לצייר וָסילי קנדינסקי, עמית רב-אמן בבאוהאוס, והיא הייתה מיועדת לחווילות פאר שנבנו בסגנון תקופת הבאוהאוס. הודות לבד המתוח עליו ולאיזון הקליל של הכובד, המעניק תחושה של אווריריות, מקבילה חוויית הישיבה בה לשקיעה בכורסה, ולעומת זאת, המסה שלה מזערית ואפשר לראות בה הצבה בחלל של הצורות המופשטות באמנות הציור ברוח התקופה.


שלא כוולטר גרוֹפּיוּס ולאסלוֹ מוֹהוֹלי-נאג' ,(Moholy-Nagy László) היה בּרוֹיֶר אדם מעשי, והקריירה שלו הייתה רוויה לחלוטין באווירת בית המלאכה של הבאוהאוס – גישתו לעולם אינה אורתודוקסית ומתאפיינת יותר בגמישות ובנטייה אמנותית. על אף שליהדות לא היה זכר לא בהלך מחשבתו ולא ביצירותיו, גורל היהודים השיג גם אותו: מגרמניה הובילה אותו דרכו לשווייץ, משם חזרה להונגריה, משם לאנגליה ולבסוף לארצות הברית.

ב-1928 פרש גם בּרוֹיֶר, יחד עם גרוֹפּיוּס, מן הבאוהאוס, שכן ההבשלה המהירה של כישרונו תבעה עצמאות. באותו הזמן נבנו הבית שהוא תכנן בעבור הַרנישמָכֶר בוויסבאדן והדירות המהודרות של דוֹלֶרטָל שתכנן בציריך בעבור זיגפריד גידיון היהודי – ההיסטוריון הדגול של האדריכלות המודרנית. פרסומו של בּרוֹיֶר כאדריכל החל בתקופה הזאת.

ב-1934 חזר בּרוֹיֶר לבודפשט. יחד עם שותפיו, יוֹזֶ'ף פישֶר (Fischer József) ופָרקָש מוֹלנָר ,(Molnár Farkas) זכה בּרוֹיֶר בפרס ראשון בתחרות לתכנון היריד הבינלאומי בבודפשט, אבל לימודיו בבאוהאוס לא הוכרו לצורך הקניית תואר באדריכלות, ומסיבה זו סירבה לשכת המהנדסים לקבלו כחבר, והוא לא הורשה אפוא לעסוק בעבודת תכנון ואדריכלות. ב-1935 עבר בּרוֹיֶר לאנגליה.

ב-1937 כבר לימד בּרוֹיֶר בהרוורד, ששם היה לעמיתו של ולטר גרוֹפּיוּס וכן היה בעל תואר פרופסור כמותו.

בנייניו החשובים ביותר של בּרוֹיֶר נוצרו בקדחת הבנייה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מסלול הקריירה העולמית שלו באדריכלות התנהל בעת ובעונה אחת עם התרופפות הדוֹגמות המודרניות הראשוניות לאחר המלחמה, ומשנות החמישים – גם עם המגמה הפיסולית החדשה שהתפשטה בתחום האדריכלות ושכונתה ברוטליזם.

בניין אונסקו בפריז – המבנה הגדול ביותר של בּרוֹיֶר – הוא בית משרדים גדול ממדים שבסיסו בנוי בצורת האות Y. חזיתו של הבניין הפונה אל הרחוב קשתית וחובקת חלל של חצי עיגול, ובצדו האחורי ניטע גן יפני אינטימי. אולם האספות שוכן במבנה נפרד במסה המורכבת מבטון מחוספס. ובכל זאת, בניין זה, על הרכבו, הוא כמו גוף זר במרקם העירוני של פריז.


מוזיאון ויטני לאמנות אמריקנית בניו יורק הוא יצירתו המאוחרת והמוצלחת של בּרוֹיֶר. המבנה מתרחב כלפי מעלה, בדומה למוזיאון גוגנהיים (שתכנן האדריכל פרנק לויד רייט), אבל בניגוד לו, הוא משתלב היטב ברחוב באמצעות גשר המאפשר גם לכוון את המבט למפלס שמתחת לפני הרחוב. זהו מבנה מופנם, שחלונותיו דמויי עין הצפרדע מוקמו באקראי ומעניקים דינמיות לחזית הסגורה.


רבים מן האדריכלים במאה העשרים עסקו גם בעיצוב רהיטים (לודוויג מיס ון דר רוֹהֶה, למשל, אלוור אלטו ולֶה קוֹרבּוזיֶה ניסו את כוחם בתחום זה), אבל מבחינתם זו הייתה בעיקר בריחה מן הרצינות של האדריכלות. אצל בּרוֹיֶר, לעומת זאת, היה התהליך הפוך: הוא התקדם מן העיצוב לעבר האדריכלות, ורק בשלהי תקופת האדריכלות המודרנית הקפדנית נפתחו האפשרויות לפני יצירותיו הנועזות, הלכה למעשה.

רודולף קלֶין
תרגמה מהונגרית: עליזה מֶרמֶלשטיין