הסגנון האקלקטי בארץ-ישראל

מאפייני אדריכלות בארץ-ישראל
הסגנון האקלקטי – שנות העשרים

בשנות העשרים שלט בארץ-ישראל סגנון הבנייה האקלקטי (לקטני), שחיפש בין היתר שורשים ומקורות הזדהות בעבר העברי. זו הייתה אמירה אדריכלית שונה, לעומת האדריכלות שאפיינה את השכונות החדשות שהוקמו מחוץ ליפו, כמו נווה צדק, שנבנו בסגנון טמפלרי; ולעומת הבנייה בירושלים שמחוץ לחומות, שהתאפיינה בבנייה טורית היקפית סביב חצרות פנימיות. הרעיון של ביטוי אדריכלי מקורי שיסמל את העבריות התבסס על הבנייה האקלקטית באירופה, אבל בניגוד לאירופה, בארץ-ישראל לא היה בנמצא סגנון עברי עתיק, אלא היו רק השערות בקשר אליו.

המקור הראשון לבנייה האקלקטית בארץ-ישראל היה הסגנון האקלקטי האירופי שהתפתח באמצע המאה התשע-עשרה ונבחר שם בתור הפתרון המתאים לבנייה בעידן המהפכה התעשייתית והדמוקרטיזציה (אם כי לא ביטא אמירה אדריכלית של קִדמה). סגנון זה שימש להקמת מבנים, כמו תחנות רכבת, מוזיאונים, ספריות, מוסדות חינוך, פסאז'ים (מרכזי מסחר מקורים) ומבני מגורים. הסגנון האקלקטי האירופי היה מורכב מן הבחינה האדריכלית – שילוב של האלמנטים הטובים ביותר מסגנונות העבר, שמאפייניה הארכיטקטוניים היו מונומנטליות, סימטריה, כניסה ראשית מפוארת במרכז הבניין ובצִדיו אגפים, ותכנון שהתבסס על עירוב סגנונות היסטוריים. במבנים אלו ניתן למצוא שילוב של אדריכלות יוונית, רומית, רומנסקית ובָּרוקית עם שילוב של מרכיבים ארכיטקטוניים, כמו עמודים בעלי כותרות קלסיות, קשתות רומיות, פרטים מיוחדים ופיתוחים, כולל עיטורי אר-נובו, על פתחי כניסות וחלונות, ומעקות עשויים עמודי אבן מסוגננים.

המקור השני ששימש את המתכננים של שנות העשרים בארץ-ישראל היה האדריכלות המוסלמית, שסימנה בעיניהם את השיבה לשורשים ולמקורות קדומים, מאחר שהסגנון האסלאמי הקדום נתפס כקרוב לעבריוּת העתיקה וכמייצג את עם התנ"ך. האלמנטים העיקריים המאפיינים את הסגנון האסלאמי גם כיום הם כיפות, צריחי מסגדים, קשתות מחודדות, קשתות בצורת פרסה וקישוטי ערבסקות – עיטורים מופשטים של מוטיבים של צמחים, קווים וטקסטים מן הקוראן החוזרים ונשנים כדגם. הסגנון האסלאמי בא לידי ביטוי במבנים דתיים וחילוניים, ומלבד הכיפות הגדולות שנבנו על המסגדים, נבנו כיפות גם בבנייה העממית הערבית למגורים.

המקור השלישי – והייחודי מבחינת העבריות – של הסגנון האקלקטי בארץ-ישראל היה השימוש במוטיבים קישוטיים מן התנ"ך, כמו אריחי קרמיקה מתוצרת בצלאל שעליהם צוירו נופי ארץ-ישראל, דמויות מן התנ"ך וסצנות מקראיות; וכן תבליטי מוטיבים תנ"כיים על חזיתות המבנים, כמו קרנות המזבח, מגן דוד וביטויים עבריים.

האדריכלות של שנות העשרים בארץ-ישראל קיבלה את השראתה משלושת המקורות הללו, ובאה לידי ביטוי בעיקר בבנייה מונוליתית סימטרית, בבניית קשתות וכיפות ובקישוט בסמלים עבריים. ככלל, שאף סגנון הבנייה הזה להביע את רוחה של ארץ-ישראל הקדומה.

על פי התפיסה הזאת עוצבה האדריכלות האקלקטית של תל אביב כעיר עברית, אולם שימוש ראשון בסגנון זה נעשה עוד לפני שנות העשרים. אמנם, מקימי אחוזת בית בנו את השכונה בסגנון פרוור גנים אירופי, אבל כמו אדריכלי אירופה, שנטו ליצור רחובות רחבים המסתיימים במבנים מונומנטליים חשובים, באופן דומה גם אדריכלי תל אביב הקימו בשנת 1910 ברחוב אחד העם מול רחוב הרצל מבנה ציבור מונומנטלי – גימנסיה הרצליה. את הגימנסיה תכנן האדריכל יוסף בַּרסקי בשיתוף עם בוריס שץ. הבניין תוכנן בהשראת בית המקדש; הוא הורכב משלושה גושים ערוכים בסימטריה, ומחזית ראשית מפוארת ושער ענקי במרכזה. בצדי השער מוקמו שני מגדלים שייצגו את עמודי בועז ויכין (כשמותיהם של העמודים שהוקמו בבית המקדש), ובראשם קרניים כקרנות המזבח. בשני האגפים שבהמשך העמודים כללה החזית אלמנטים מן האדריכלות המוסלמית, כמו פתחים בעלי קשתות מחודדות. הבניין האקלקטי באופיו נועד לבטא סגנון עברי חדשני.


דוגמה אחרת לבנייה אקלקטית מפוארת בתל אביב היא ביתו של המשורר חיים נחמן ביאליק, שתכנן האדריכל יוסף מינור בשנת 1925. הבניין שוכן ברחוב הקרוי על שם המשורר, רחוב ביאליק, והוא כולל אלמנטים בעלי סגנון אסלאמי, כמו הכיפה והקשתות המחודדות, ואלמנטים בעלי סגנון אחר, כמו חדר המגורים המזכיר בית כנסת אירופי. הגן שבו ניטעו שבעת המינים מסמל את העבריוּת, וכך גם השימוש באריחי בצלאל המתארים את המרגלים, את ארון הברית ואת שנים-עשר השבטים.


גם בבנייה בירושלים ניכרו השפעות של הסגנון האקלקטי, אבל לא באופן מסיבי כמו בתל אביב. השוני הבולט ביותר בין הערים מקורו בתקנות הבנייה שהוציא הממשל הצבאי הבריטי. לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 1917 קבעו הבריטים את ירושלים כעיר הבירה. הם הקימו בה מערכת מנהל עירונית מסודרת ושיכנו בה את משרדי מזכירות הממשל הצבאי, ובהמשך – את מוסדות המנדט. הבריטים פיתחו את ירושלים והכינו תכניות מתאר סטטוטוריות לעיצוב פני העיר, שהחשובה שבהן הייתה הפקודה שלא לבנות בטיח ובפח. מן הטעם הזה התאפשרה בירושלים אך ורק בנייה באבן או, ליתר דיוק, בנייה בציפוי באבן, וכך אפוא צופו הקירות באבן בעובי עשרה עד חמישה-עשר סנטימטרים. שוני נוסף בין תל אביב לירושלים היה המבנה הטופוגרפי ההררי של ירושלים לעומת המבנה הטופוגרפי השטוח של תל אביב; וכמו כן העובדה שתל אביב הייתה עיר חדשה בהתהוות לעומת ירושלים, שהיא עיר בנויה זה מאות שנים.

מבנה אופייני לבנייה אקלקטית בירושלים הוא בניין ימק"א (YMCA) – איגוד בינלאומי של צעירים [גברים] נוצרים. הבניין, השוכן ברחוב המלך דוד, נחשב לאחד ממרכזי ימק"א המרהיבים בעולם, ותכנן אותו ארתור לוּמיס הרמון, ממתכנני האמפייר סטייט בילדינג. שבע שנים נמשכה בנייתו של בניין ימק"א והיא הסתיימה בשנת 1933. הבניין מורכב משלושה מבנים הקשורים זה בזה. במרכז מגדל פעמונים ומבנה מרכזי ומצדיו שני מבנים נמוכים בעלי קירוי כיפה. המכלול מהווה מבנה אקלקטי, מונומנטלי, המתאפיין במבנה מרכזי סימטרי והמשלב אדריכלות ביזנטית, רומנסקית, מוסלמית ועברית. מגדל הפעמונים בנוי בסגנון ביזנטי ועליו כיפה עגולה ככיפות הבנויות על צריחי מסגדים. המבנים באגפים אינם זהים. באגף הימני המבנה מסיבי יותר והוא כולל קיר נמוך בנוי בצורת חצי מתומן, המזכיר בנייה רומנסקית, ואילו המבנה באגף השמאלי בנוי בסגנון ביזנטי ומזכיר את כנסיית איה סופיה באיסטנבול (קונסטנטינופול). קישוטי הבניין מייצגים את שלוש הדתות המונותיאיסטיות. שנים-עשר החלונות באגף הקונצרטים מבטאים סימבוליות מספרית, שהייתה נהוגה באדריכלות הביזנטית, ומייצגים את שנים-עשר שבטי ישראל וכן את שנים-עשר תלמידיו של ישו. סמלי הדתות מתנוססים גם על נברשת מפוארת המעוטרת בדגמי סהר, צלב ומגן דוד. בראש האגף הצפוני חקוק פסוק מהתורה: "ה' אלהינו ה' אחד", ובראש האגף הדרומי חקוקה ההצהרה של המאמינים המוסלמים: "אין אלוה מבלעדי אללה".


עדינה שטרן