הסגנון הבינלאומי בארץ-ישראל

מאפייני אדריכלות בארץ-ישראל
הסגנון הבינלאומי – שנות השלושים

מראשית שנות השלושים החלה האדריכלות האקלקטית בארץ-ישראל לפנות את מקומה לאדריכלות המודרניסטית. בהשפעתה של אסכולת הבאוהאוס, וכן בשילוב רעיונותיהם של אדריכלים בעלי השפעה כמו לֶה קוֹרבּוזיֶה, גובש באירופה סגנון האדריכלות הבינלאומי – שפשט בעולם בשנות העשרים. מושג הסגנון הבינלאומי שהוטבע בשנת 1932, הופיע ככותרת של ספר שהוצא לאור כקטלוג על תערוכת אדריכלות שעסקה בשנות העשרים ושהתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הספר נכתב על יד האדריכל פיליפ ג'ונסון (Philip Johnson) וחוקר תולדות האדריכלות הנרי ראסל היצ'וק (Henry Russell Hitchcock). מאז משתמשים במושג הסגנון הבינלאומי בספרות המקצועית כהרחבה למושג הבאוהאוס. אדריכלות הסגנון הבינלאומי הייתה מהפכה אדריכלית, שהתאפיינה בניתוק רדיקלי מכל סגנונות העבר וביצירת סגנון חדש לחלוטין, שאת מעצביו הניעה התקווה ליצור עתיד טוב יותר עבור בני האדם והשאיפה לממש רעיונות חברתיים חדשים.

אסכולת הבאוהאוס נולדה מתוך הצורך לשקם את גרמניה במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה מן הבחינה התרבותית והחברתית. שינויים חברתיים שהחלו להתחולל עוד לפני המלחמה בעקבות המהפכה התעשייתית, שהובילה למודרניזציה, לתהליך עיור וליצירת מעמד חדש, מעמד הפועלים, הניעו אדריכלים לחפש סגנונות בנייה שיתאימו לצורכי החברה החדשים. צרכים אלה, שהתרבו במידה ניכרת לאחר מלחמת העולם הראשונה ושבאו לידי ביטוי בראש ובראשונה בהכרח לשכן מיליוני פועלים בשיכונים ולבנות מהר ובזול, הובילו אדריכלים לפתח בשנות העשרים את הסגנון הבינלאומי שהתאים לתנאים החדשים – והיו בבחינת בשורה חדשה לעידן חדש.

ואולם הסגנון החדש לא נוצר רק על בסיס פרגמטי, אלא גם על בסיס של רעיונות ואידיאלים חדשים. הרעיון המרכזי שעמד בבסיס החשיבה החדשה היה הרצון להתנתק מן העבר ולנתץ את אלילי האדריכלות ההיסטורית; הייתה תחושה שיש הכרח לחולל רפורמה שתוליך לאדריכלות חדשה ומוסרית, למען כלל החברה, רפורמה שתבוא לידי ביטוי בכל מרכיבי האדריכלות – בחומר, בקונסטרוקציה ובחשיבה.

היבט רעיוני מסוג אחר, שהשפיע על הסגנון האדריכלי ההולך ומתהווה, קשור לאמנות התקופה. האמנות החדשה הקרינה על האדריכלות – בבחינת: קִדמה באמנות היא גם קִדמה באדריכלות. דומה היה שהאבסטרקט, שנולד בראשית המאה העשרים, משנה סדרי עולם ומקרב בין האמנויות הוויזואליות: ציור, פיסול ואדריכלות. הציורים והפסלים המופשטים שאפו לבטא את הרוח, להבליט את הקונסטרוקציה, ובניגוד לאימפרסיוניזם ולקלסיקה, הדגישו את הפישוט ואת המבנה המתמטי באמצעות הקו הישר ובאמצעות מַחבֵּרים גיאומטריים. על בסיס דומה שאפו האדריכלים החדשים לתכנן את בנייני ההווה והעתיד.

בפועל, תפסו מובילי הסגנון הבינלאומי את האדריכלות החדשה בראש ובראשונה בתור עיצוב פונקציונלי על פי צורכי המשתמשים ונוחותם. הם ביטלו את הדגש התכנוני שהושם במרכזיותה של החזית ובסימטריה וביטלו באופן מוחלט כל קישוט בבנייה. כיוון התכנון הסתמן כאימוץ שפה חזותית פשוטה, קווית ובעלת אופקיות מודגשת, מרכיבים אדריכליים עגולים וחצי עגולים, גגות שטוחים, טיח בהיר ותכנית וחזית חופשיות. דהיינו, הפרדת התכנון האדריכלי מעול הנשיאה בעומס, כאשר העומס עובר לשלד הבניין העשוי בטון מזוין שביטל את הצורך בקירות נושאים. הכיוון האדריכלי עבר מבניינים מפוארים אל תיבות פשוטות בעלות גיאומטריה נקייה וברורה. מאפיין חשוב אחר של התפיסה התכנונית החדשה היה הוזלת הבנייה, דבר שאִפשר בניית בתי מגורים עממיים סבירים בעבור מעמד הפועלים העולה.

בארץ-ישראל הונהג היישוב בידי תנועת העבודה ולאור ערכיה. והסגנון הבינלאומי היטיב אפוא לייצג את החברה החדשה והשתלב ברוח הפשטות, הצניעות, החלוציות והסוציאליזם של היישוב היהודי. למן שנות השלושים קלטה תל אביב עולים רבים מהעלייה החמישית מגרמניה – ועקב כך נוצר צורך דוחק בתוספת של מבני מגורים. בה בעת באו או חזרו לארץ-ישראל אדריכלים שלמדו באירופה והשתלמו בסגנון הבינלאומי. אלא שלא כמו באירופה, שבה החל השינוי בשנות העשרים, כאן התחולל השינוי בעיקר בשנות השלושים. ברחבי הארץ נבנו מבנים רבים בסגנון הבינלאומי, בעיקר בתל אביב, אבל גם בערים אחרות ובקיבוצים, אף כי בהיקפים קטנים יותר.

מאפייניה הכלליים של הבנייה החדשה בתל אביב זהים למאפייני הבנייה באירופה, ביטול הקישוטיות של הסגנון הקודם ואימוץ שפה חזותית פשוטה, קווית ופונקציונלית. אולם היו גם דגשים מקומיים כמו הדגשת אופקיות באמצעות חלונות פס אופקיים ובאמצעות מרפסות פתוחות ורחבות שהטילו צל על הקירות וצמצמו את התחממות הקירות והחדרים הפנימיים. זו הייתה גם הסיבה שהוסיפו גגוני צל מעל חלונות הפס. אבל המאפיין הבולט ביותר של הסגנון הבינלאומי בתל אביב הוא העמודים שנבנו בקומת הקרקע. מדובר בהרמת הבניין על עמודים, בהתאם לאחד מעקרונותיו של לֶה קוֹרבּוזיֶה, כדי להשתמש בחלל שמתחתם בתור קומה ראשונה פתוחה וזורמת. בתי הקובייה הלבנים והפונקציונליים שנבנו בתל אביב הם מקבץ הבניינים הגדול ביותר בעולם בסגנון הבינלאומי, וזיכו אותה במעמד של אתר מורשת עולמית.

בית אנגל הוא דוגמה מובהקת לבית הבנוי בסגנון הבינלאומי, והוא הבניין הראשון בתל אביב שנבנה על עמודים. הבניין שוכן בשדרות רוטשילד 84 ותכנן אותו בשנת 1933 האדריכל זאב רכטר, שהושפע מרעיונותיו של לֶה קוֹרבּוזיֶה. הבניין תוכנן בצורת "ח" והוא נראה כמורכב מקוביות ומפריזמות אופקיות. הפריזמות וחלונות הפס מדגישים את האופקיות, והבלטתם מצלה על קירות הבניין ויוצרת משחק קווי של אור וצל. גם את רעיון הפרגולה על הגג שאב רכטר מקוֹרבּוזיֶה, וכן גם את רעיון הטיח המסויד לבן. בין האדריכל לעירייה התחולל מאבק על קבלת היתר הבנייה, מאחר שהעירייה סירבה לנכות את שטח קומת העמודים משיעורי הבנייה, אבל לבסוף אישרה העירייה את הבנייה – ואחר כך נבנו קומות מסוג זה עוד באלפי בניינים. במלחמת העולם השנייה שימשה קומת העמודים בבית אנגל כמפקדה בריטית זמנית.


את כיכר צינה דיזנגוף, הקרויה על שם רעייתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, עיצבה האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שזכתה בתחרות עיצוב הכיכר בשנת 1934. הבתים שנבנו מסביב לכיכר תוכננו בסגנון הבינלאומי וכולם דומים בחזותם – בנייני קובייה בעלי גגות שטוחים ומטויחים בטיח לבן, ולהם חלונות ומרפסות אופקיים עם גגוני הצללה. בולט בתמונה בניין קולנוע אסתר שתכנן האדריכל יהודה מגידוביץ' בשנת 1938. זהו בניין בעל מבנה גיאומטרי טרפזי, מעוגל בחזית בפינותיו, ואופקיותו מודגשת במרפסות פס בולטות לאורך החזיתות. הבניינים סביב הכיכר הם בבחינת דוגמה לריכוז של בנייני הסגנון הבינלאומי בתל אביב.


הבנייה בסגנון הבינלאומי בירושלים, כאמור, לא הייתה נרחבת כבנייה בתל אביב, והיא באה לידי ביטוי בעיקר בשכונת רחביה. יש גם מידה של שוני בסגנון בין שתי הערים. בתי ירושלים עוצבו בקווים ישרים בתוספת אלמנטים קמורים, שבירת מסת הבינוי לכמה גושים, שנלקחה מעולם הצורות של הקוביזם, והתחשבות במגבלות של בנייה בירושלים: מרקם היסטורי, טופוגרפיה הררית, מסורת קיימת והצורך לבנות באבן. הציפוי באבן הוא המאפיין הבולט של הבתים הירושלמיים וכן גם סבכות ברזל ומעקות אופקיים עשויים צינורות ברזל.

בית שלום הורוביץ, השוכן ברחוב אחד העם 20 בשכונת טלביה בירושלים, שתכנן האדריכל זוֹלטָן הַרמָט (Harmat Zoltán) בשנת 1932, הוא דוגמה אופיינית לבנייה מצופה באבן בסגנון הבינלאומי בירושלים.


תנאי הכרחי למימוש המהפכה האדריכלית שחולל הסגנון הבינלאומי היה התפתחות טכנולוגיית הבנייה; מדובר בהתפתחויות הנדסיות שאפשרו את בנייתו של שלד בניין מבטון מזוין נושא עומס. החישובים הסטטיים המתקדמים שחררו את האדריכל מהתחשבות בהגבלות של נשיאת עומס בתכנון החלל, ואפשרו לו לפתח רעיונות אדריכליים פונקציונליים, חופשיים ופשטניים.

על חשיבותו של המהנדס ביצירה האדריכלית כתב לֶה קוֹרבּוזיֶה את הדברים האלה: "המהנדסים עושים ארכיטקטורה, משום שהם משתמשים בחישובים שמקורם בחוקי הטבע, ויצירותיהם משרות עלינו הרמוניה. יש אפוא אסתטיקה של מהנדס." הכוונה היא שהמהנדס יכול להציע לאדריכל פתרונות המבוססים על חישובים סטטיים ועל תכונות הבטון המזוין הנושא בעומס המבנה, ובכך להפחית הפחתה מבוקרת את מסת חומרי הבנייה. על בסיס עבודת המהנדס ניתן, כאמור, ליצור מבנים וחללים גמישים וקלים בהרבה מן המבנים שתוכננו בעבר בלי החישובים הסטטיים ובלי השימוש בבטון מזוין ובקונסטרוקציות פלדה. נמצא אפוא שעבודתו של המהנדס לאחר המהפכה באדריכלות היא חלק אינטגרלי מן היצירה האדריכלית.

עדינה שטרן