עין הונגרית בארץ-ישראל

הצילום החדש

העלייה החמישית, שראשיתה ב-1930, ושאנשיה באו בעיקר מגרמניה וממרכז אירופה, התחזקה ב-1933 בעקבות עליית הנאציזם, ובעקבותיה חלה תפנית בהיקפו ובאיכותו של הצילום בארץ-ישראל. הדור הקודם, החלוצי, החולם והרומנטיקן, פינה את מקומו לצלמים מקצועיים מודרניסטיים, שמקצתם באו מבתי ספר גבוהים ומאקדמיות לאמנות באירופה. את הדור הזה קלטו זרועות פתוחות במחלקת ההסברה והתעמולה של קק"ל – שביקשה להציג דיווח על תקומת העם היהודי בתצלומים, שרובם היו מבוימים. רוח הצילום החדש, האישית-האמנותית, שפיעמה בצלמים שבאו מאירופה, נבלמה כאן בכוחם של האידיאולוגיה ושל צורכי התעמולה הציונית שתבעו את שלהם – כלומר, ייצוגים חזותיים שילוו את האידיאולוגיה הציונית של כיבוש הארץ והשממה ושיציגו לעיני העולם את היהודי החדש.

מכאן שבארץ החל מתפתח צילום יהודי, מגויס, אסתטי ובהיר, המציג את המהפכה הציונית במלוא הדרה. סוג זה של צילום יצר דימויים ואתוסים כחלק מן התפיסה הציונית ונעשה בו שימוש בפרסומות, בכרזות ובסרטי קולנוע עד תחילת שנות השבעים. את המהפכה הזאת הובילו אפוא דימוייו של היהודי החדש. עם הנושאים המרכזיים שחזרו ונשנו עד לעייפה נמנו הנושאים האלה: נוטרים באימונים או בפעילות, חגים חקלאיים בקיבוצים ובמושבים, פועלים ופועלות בעבודה בשדה ובבניין, עיבוד האדמה בעזרת מכונות חקלאיות, הקמת יישובי "חומה ומגדל", ילדים בגנים ובכיתות הלימוד, מסעות וטיולים.

הצילום העיתונאי (הפוטוז'ורנליזם) החל מתפתח כיוון שלרבים מן הצלמים שעלו ארצה היה ידע בנושא זה בזכות עבודתם בכלי התקשורת המודפסת בגרמניה, וכמו כן הם היו מצוידים במצלמות לייקה. אופן הדיווח והצגת התצלומים בעיתונים הארץ-ישראליים הושפעו גם מן הכתבות העיתונאיות שהחלו להתפרסם במגזין האמריקאי Life, שנוסד ב-1936, ובמגזין הבריטי Picture Post, שנוסד ב-1938. עם התבססותם של העיתונים הארץ ודבר ושל כתב העת גזית, וכן עם היווסדו של העיתון ידיעות אחרונות ב-1939, מצאו להם הצלמים כר ביטוי נרחב יותר, והגישה הצילומית הנאיבית של ראשית ימי היישוב לבשה אופי חדשותי יותר, והחלה תופסת מקום בצד הצילומים המגויסים. בצד צילום זה התקיים גם צילום למטרות מסחריות. הצילום הרומנטי והפסטורלי של התקופה הקודמת פינה אפוא את מקומו לטובת התקופה החדשה, שהיה צורך להציג בה אידיליה, אידיאולוגיה והרואיקה, כנגד מאורעות הדמים שהתחוללו בארץ ובאירופה וכחלק מתהליך הקמת המדינה.

יחסי ממסד-צלמים

הצילום היהודי המגויס בארץ-ישראל התפתח כשילוב של האידיאולוגיה הציונית ושל תנאי פרנסה קשים, של מקום ושל שעה. ככלל, ניתן לומר כי רוב הצלמים שפעלו בתקופה זאת בארץ קנו להם מקום של כבוד ביצירת צילום אישי ואוונגרדי; הם שיתפו פעולה עם הממסד בפיתוח סגנון ציבורי-תעמולתי נעדר ביקורת או נקיטת עמדה; וסגנונם הייחודי היה להם בבחינת כלי ולא ערך. בין הצלמים ניתן לציין בעיקר את זוֹלטָן קלוּגֶר (Kluger Zoltán) והֶלמָר לֶרסקי (Helmar Lerski) שהטביע כאן את חותמו על הצילום האמנותי בתקופה זו יותר מכל צלם אחר.

בשנות העשרים, שבהן התגבשה התעמולה הציונית, הוקמו מחלקות הצילום בתוך אגפי התעמולה של הקרנות (קק"ל וקרן היסוד). שיתוף הפעולה בין הקרנות – ושיתוף הפעולה שלהן בפרק זמן מסוים עם הסוכנות היהודית – הביא אותן לשליטה בשוק הצילום המוזמן בארץ ולקבוע את הזמנת העבודות, את הבעלות על התשלילים ואת זכויות היוצרים.

הקונטקסט התעמולתי הוצג גם בתערוכות תעמולה ובגיוס כספים בחוץ לארץ. תערוכות התעמולה שארגנו הקרנות נשאו בדרך כלל אופי קבוע: טקסטים (תנ"כיים או ספרותיים או טקסטים של מנהיגים ציונים) שעסקו בשבחי הארץ, דיאגרמות וטבלאות שהכילו נתונים סטטיסטיים שהמחישו את גידול היישוב בארץ ותצלומים של היהודי החדש והגאה הבונה את הארץ שעיטרו את הטקסטים הכתובים (בלי להידרש כלל לצד האמנותי של הצילום או לזהותו של הצלם). שונה ויוצאת מכלל תערוכות התעמולה הייתה התערוכה לנשק ולמשק, פני עם וארץ שהוצגה במוזיאון תל אביב
ב-1943. תערוכה זו, שהוצגה במוזיאון לאמנות, הכילה תצלומים אמנותיים שהציגו את פניהם של חיילים יהודים מאת הֶלמָר לֶרסקי ותצלומי אוויר של יישובים יהודיים מתקופת חומה ומגדל מאת זוֹלטָן קלוּגֶר. התערוכה נדדה גם בקהילות העולם היהודי שמעבר לים.

הסטריאוטיפ היהודי

המוסדות הלאומיים ביקשו לבנות דמות סטריאוטיפית הרואית של יהודי חדש בארץ: גאה, בהיר שיער, "גדול מן החיים", בעל תווי פנים אירופיים, נטול זהות אינדיבידואלית ועוסק תמיד בפעילות עבודה מרשימה. דימויו של החלוץ, המגשים בגופו וברוחו את הרעיון הציוני, היה לסמל מיתולוגי ולדימוי המגייס של תנועת הפועלים והמוסדות הלאומיים. דמות זאת נבנתה כדי למחוק את דימויו של היהודי הגלותי באירופה וכדי לגמד את דמות הערבי המקומי, שעמו התנהל מאבק על אדמת הארץ. הסטריאוטיפ היהודי החדש בצילום נבנה והורכב מצירוף אסתטי של הסטריאוטיפ הסובייטי והסטריאוטיפ הגרמני, בשילוב האור ונופי הארץ.

סוף התקופה – 1948

עם הקמת המדינה במאי 1948 התגשמו כל מאווייה של התעמולה הציונית, ופחת הצורך בכמות גדולה כל-כך של צלמים לסיפוק צרכים לאומיים. הקרנות צמצמו את פעילותן והסירו את ההגבלות בכל מה שנגע לאופיו של הצילום. עם זאת, כפי שנראה, לא איבד מכבש האידיאולוגיה הציונית מתנופתו וגלי ההדף של הקמת המדינה נשאו עמם את הסגנון הלאומי והמגויס כמעט לכל אורך התקופה הבאה, שהסתיימה עם תום מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

גיא רז