Image
זוֹלטָן קלוּגֶר ,(Kluger Zoltán) עליית הנוער, הקבוצה הראשונה מגרמניה שהגיעה לקיבוץ עין חרוד, 1934; GPO

זוֹלטָן קלוּגֶר

זוֹלטָן קלוּגֶר (Kluger Zoltán) (קֶצ'קֶמֵט, 8 בפברואר 1896 – ניו יורק, 16 במאי 1977)

צלם ראשי 1933–1958

זוֹלטָן קלוּגֶר אמנם היה יליד הונגריה, אבל הוא לא קנה לו שם בקהילה היהודית או בתולדות צלמי הונגריה. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת בתור צלם מוטס בחיל האוויר האוסטרו-הונגרי וזכה במדליות הצטיינות רבות על עבודתו המקצועית והנועזת. ייתכן ששם למד את יסודות הצילום.

כמו צלמים אחרים, כן גם קלוּגֶר בא לברלין בסוף שנות העשרים ועבד שם בתור צלם עיתונות עצמאי בעיתונים הגרמניים המאוירים, לצדו של שותף הונגרי, וילמוֹש סיגֶטי (Szigeti Vilmos). בין היתר הוא עבד בעיתונים Berliner Illustrierte Zeitung, Uhu, RegPress. בברלין אימץ קלוּגֶר את שיטות העבודה שהיו מקובלות שם, ספג את רוח התקופה ומובן שהושפע מהלכי הרוח התרבותיים והצילומיים בעיר זו. שם פגש בנחמן שיפרין, שלימים עתיד היה לייסד את החברה המזרחית לצילומים בשביל עיתונות בארץ-ישראל ולהיות שותפו לדרך.

מערכות העיתונים, סוכנויות הצילום וההוצאות לאור בברלין היו מרוכזות ברובע מרכזי אחד, ומשרדם של קלוּגֶר וסיגֶטי שכן במרכז אזור זה, בפרידריכשטרסה 218. שמו של קלוּגֶר וכן גם הסוכנויות שבבעלותו של שיפרין, נכללו ברשימה של "יהודים וזרים" מנודים ש"נאסר על עיתונים גרמניים להזמין [מהם] צילומים", שפורסמה כתקנה חדשה ב-1933. כל סוכנויות הצילום בברלין שהיו בבעלות של יהודים נסגרו. מי שבחר להגר, ניצל. נחמן שיפרין מכר את הסוכנות שלו והוא וזוֹלטָן קלוּגֶר עלו לארץ-ישראל וקבעו את משכנם בתל אביב.

ביולי 1933, סמוך לפתיחתו של הקונגרס הציוני בפּראג, הציע נחמן שיפרין לליאו הרמן, המזכיר הכללי של קרן היסוד, להקים סוכנות של צילום עיתונאי בארץ-ישראל. המטרה הראשונה של שירות התמונות המתוכנן הייתה להפיץ את הרעיון הציוני הגדול באופן חזותי בכל העולם.

נחמן שיפרין, 1933
"טרם ראו כתבות מודרניות מאוירות מפלשתינה [...] יש אפשרויות בלתי מוגבלות בפלשתינה [...] הנה כמה דוגמאות: האם העיתונות העולמית כבר ראתה פעם חתך של חיי הקבוצות? האם היא כבר ראתה את עבודת האיכר היהודי מבוקר עד ערב? מה מכיר העולם מגבורת החלוצים והחלוצות? [...] מספיק להגיד לך שקידום התיירות על ידי תעמולת התמונות יכול להביא אפשרויות רבות [...] ככה קבלנו הזמנות מארצות שונות."

בהתערבותו של משה (שרתוק) שרת, קיבל קלוּגֶר בסוף יולי 1934 את האישור (סרטיפיקט) המאפשר לו לשהות בארץ שהות קבועה, לאחר שהוכח כי הוא "אישיות רצויה" מבחינה כלכלית וכי אין מי שיוכל לבצע את עבודתו כמותו. החברה המזרחית לצילומים בשביל עיתונות החלה אפוא להתבסס. שיפרין היה המנהל, המפיק, המפיץ, הנהג וכותב הכתוביות, וקלוּגֶר – הצלם הפעיל. השניים הרבו לשוטט יחדיו בארץ, וכמעט כל יום נסעו למקום אחר.


עם הזמן, החלה החברה להיעזר בצלמים נוספים, והללו עבדו בהנחיית קלוּגֶר. בשל אופייה של עבודה זו, שדמה לאופי העבודה המקובל בסוכנויות הצילום בברלין, שם צולמו רוב הצילומים בידי צלם אחד, שהיה שותף בחברה, והם היו שייכים לסוכנות, כונה קלוּגֶר "צלם ראשי". משרד החברה והמעבדה שכנו תחילה ברחוב הכרמל (כיום המלך ג'ורג'), וב-1937 מוקמו המשרדים בקומת המרתף בבית ברחוב דיזנגוף 97–99. קלוּגֶר התגורר עם רעייתו שרה ובנם בדירה בקומה השלישית בבניין, בתור דיירים מוגנים.


בשנים 1937–1947 חזר קלוּגֶר אל תפקידו הצבאי והיה לצלם צילומי האוויר המרכזי בארץ.

נחמן שיפרין, ריאיון, 1970
"האווירונים היו קטנים, בלי שום סידורים לצילום. קלוּגֶר היה מוציא חלק גדול מגופו אל מחוץ למטוס כדי לצלם את התמונה המתאימה ביותר ודרש מהטייס אקרובטיקות שזה היה חושש לבצען."


עבודותיו של קלוּגֶר שימשו בזמנן לפרסומים רבים. הן היו חלק מפוטומונטאז'ים והוצגו בתערוכות דוקומנטריות-תעמולתיות חשובות, לעתים אף אמנותיות. סוג נוסף של פרסומים בא לידי ביטוי בהפקת גלויות: תחילה, ב-1934, הופקו הגלויות בשיתוף פעולה עם חברת הגלויות פלפוט, ולאחר מכן, ב-1935, הן הופקו בשיתוף קק"ל בצילומי המכבייה השנייה.


במרס 1938 צילם קלוּגֶר עם צלמים אחרים את ייסוד קיבוץ חניתה. בדצמבר אותה שנה וביוני 1939 הצטרף קלוּגֶר, שכבר התנסה בברלין בצילומי סטילס לקולנוע, לצלם הקולנוע פרֶד דוּנקֶל (Dunkel Fred) לשני מסעות צילום ייחודיים מבוימים ברוח התקופה, והמרכזי שבהם הוביל להפקת הסרט בהתנדב עם. בתחילת שנות הארבעים הוציאה חברת דוּבֶּק את אלבום התמונות משמר וספורט, שרבות מתמונותיו צולמו בידי קלוּגֶר במסעותיו בארץ ב-1938– 1939.


בינואר 1938 הגיע המתח בין החברה המזרחית לצילומים בשביל עיתונות ובין הקרנות הציוניות לשיא והיה צריך בניסוח הבעת אמון מחודשת, שבמהלכה תבע שיפרין את עלבונו. קלוּגֶר אינו מקבל את התמורה לעבודתו במועד, הזמנים קשים, יש קשיי תחבורה וסכנות בדרכים: "יש אי שקט, ואפילו על מגדלי מים אי אפשר לעלות כדי לצלם תמונות נורמאליות, אז מדוע לאיים בהפסקת העבודה?"

"בוּיַם טוב – יותר טוב מאשר צולם גרוע" – דרכו הצילומית של קלוּגֶר

מעיון כרונולוגי באוסף קלוּגֶר, המפוצל בין הארכיונים השונים, אפשר לעמוד על קשת הנושאים שלו, שנה אחר שנה. בתחילת דרכו ניכרה בו מאוד השפעתה של העיתונות הבין-לאומית, על היבטיה האנרגטיים: סיפורים סדרתיים על הפגנות, אספות, כינוסים, יריד המזרח, טקסי הענקת תארים באוניברסיטה ובטכניון, פתיחת מכון ויצמן, מבט על חיי הערבים ביפו, השתתפות הנציב העליון ארתור ווקופ (Arthur Wauchope) באירועים כלכליים ותרבותיים, דיוקנאות של אישי ציבור, סצנות רחוב וחוף הים.


צילומים אלו מייצגים שאיפות לחדור לאירועים של האליטה השלטונית, לצד ייצוגי דיוקנאות של האיש מן השורה, כמצופה בעיתונות הבין-לאומית מן הנעשה בפלשתינה-א"י. כל אלו – וכן גם צילומים מאוחרים יותר של חיילים אנגלים, למשל, או הפגנות נגד הספר הלבן, מצעדי 1 במאי, אירועים בשולי המרד הערבי, המכביות – מעידים כי מדובר במבט של אדם אירופי, המקורב קרבה יתֵרה לראייה הצילומית העדכנית. בהדרגה הופנה המבט יותר ויותר אל המקומי והיהודי, אל הנבנה והמשתנה, אל המתקיים בהלימוּת עם המקום ומתחזק בו.


מתוך גישה ששילבה גם בימוי לכדי תמונות איקוניות, אבל גם ברגישות גדולה, צילם קלוּגֶר את ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים בעת העלייה לקרקע וכעבור שנה – גם את קו הרקיע שלהם, את הנופים הנשקפים מהם, את פני הקרקע שעליה צמחו – חלוצים חובשי כובעים להגנה מפני השמש הקופחת, ילדים, פליטים, מעפילים, עולי תימן וניצולי השואה ברגעי הגעתם לארץ, הבריגדה העברית באירופה ב-1945, אניות מעפילים, ילדי טהרן בדרכם לארץ, ילדי עליית הנוער בתהליכי הקליטה והלימוד בקיבוץ.


ואולם קלוּגֶר לא שמח בעבודתו.

נחמן שיפרין, ריאיון, 1970
"היה קשה לקלוּגֶר. הוא רצה לצלם תמונות אנושיות, מעשים ובעיות, אבל נותני לחמו ביקשו חיוכים. ליאו הרמן היה אומר: 'נחוצים לי חלוצים, צאו לצלם, אל תבזבזו תמונות, אין תקציב'. [...] אני נחנק – היה אומר [קלוּגֶר] – אני אמות. אני לא מתקדם. אני מפגר אחרי צלמים בעולם. החלוצים כאן מתים מקדחת, חיים בעוני, עייפים, קודרים, ועלי לצלם אותם צוחקים תמיד. נמאס לי לצלם תמונות של חלוצים צוחקים."

לצד צילומי בנייה ופיתוח, יש לציין את איכותם של צילומי מחול וספורט, שדרכם ביטא קלוּגֶר הן את יכולתו להקפיא תנועה בחלל ובזמן והן את יחסו לעיצוב הדרמתי של המחול ושל הספורט.

עם צילומי טקס הכרזת המדינה במאי 1948 שצולמו בידי צלמים רבים – בהם רודי ויסנשטין, בנו רותנברג, שלמה קדר, הנס פין, פּאל גוֹלדמן ,(Goldman Pál) סשה אלכסנדר, פרנק שרשל והצלם היהודי האורח רוברט קאפּה – נמנים גם צילומים אחדים של זוֹלטָן קלוּגֶר. אך לדברי פאול גרוס, יצחק מירלין הוא שנכח שם ולא קלוּגֶר עצמו.


באותה שנה צילם קלוּגֶר בעורף ובמחנות האימונים של ההגנה והפלמ"ח (או שמא היה זה שוב מירלין?) ולא אותרו כל צילומים מקרבות מלחמת העצמאות אלא רק צילומים של אימונים והכנות לקרב.


באופן פרדוקסלי, שנת השיא בתולדות העם היהודי והמדינה היא גם נקודת המפנה בקריירת הצילום של קלוּגֶר.

עם קום המדינה, החל פרק חדש בתולדות הצילום בארץ. עכשיו היה צורך בהצגת המציאות החדשה, לרבות נושאים קשים ודינמיים כגון עליית המונים, מצב ביטחוני, כלכלי וחברתי משתנה וייצוג החיים הממלכתיים.


הצילום הישראלי החל להתפתח בתחומי צילום העיתונות, הפרסומת וההסברה, במסגרות מוסדיות וגם פרטיות. הצילום התעשייתי וההסברתי-המוסדי, שנלווה לפרויקטים הלאומיים הגדולים, היה מנותק ומשוחרר מן המונופול של הקרנות הלאומיות, והתבסס במסגרת מחלקות צילום מיוחדות שהוקמו במוסדות ובתאגידים. על מפת הצילום עלה דור חדש של צלמי עיתונות, צלמי מוסדות וצלמים צבאיים, שמילאו את המאגר החזותי הישראלי בצילומיהם החדשים ויכלו להתמודד עם התחרות ביניהם. נוסדה לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) וצלמי עיתונות רבים החלו להופיע באירועים החשובים ולהפיץ את צילומיהם. בשנים 1949–1950 הפיקה החברה המזרחית לצילומים בשביל עיתונות תמונות בלתי נשכחות שהנציחו את קשיי החיים במעברות וחיי העולים ואת אכלוסם של אחדים מן הכפרים הערביים הנטושים בעולים, בצד הנצחת שמחת החיים בתל אביב.

סוף דבר

בראשית שנות החמישים פחתה מאוד עבודתו של קלוּגֶר. הוא נקלע לקשיים כלכליים והיה על סף ייאוש. נוסף לכך, נשלח פאול, בנם היחיד של שרה וזוֹלטָן, עוד ב-1951 מטעם צה"ל לקורס טכני של חיל האוויר בארצות הברית ולא חזר לארץ. בשנת העשור למדינה, כשהצילום הישראלי הגיע לשיא מבחינת ריבוי האלבומים וספרי הצילום, נוספו לכותרת נייר המכתבים של החברה המזרחית לצילומים בשביל עיתונות, שתי שורות: "1933–1958 הצלם הראשי צ' קלוּגֶר". שתי שורות אלו שבו ונעלמו אחר-כך. באותה שנה חדלה למעשה החברה לפעול במתכונתה המקורית. זוֹלטָן ושרה קלוּגֶר עזבו את הארץ והיגרו לארצות הברית באפריל 1958. בניו יורק פתח קלוּגֶר חנות צילום באזור מגוריהם של מהגרים הונגרים בשדרה השנייה והתפרנס בעיקר ממכירת מצלמות וסרטים ומהדרכת לקוחות.

גיא רז