צלם עיתונות 1943–1967
על חייו המוקדמים של פּאל גוֹלדמן לא ידוע הרבה, אבל ידוע כי גוֹלדמן למד צילום עוד בהונגריה ופעל כצלם פרילאנס כבר בשנות העשרים. ב-1940 הזהירו אותו חבריו מפני פלישה אפשרית של היטלר להונגריה, ואכן גוֹלדמן לא התמהמה ויחד עם אשתו לעתיד דינה היגרו השניים לארץ-ישראל. הם עלו על הספינה האחרונה ששטה על הדנובה מבודפשט מזרחה. לחיפה הגיעו השניים דרך הים השחור, סוריה ולבנון. יחד עם עולים נוספים בלתי לגליים הוכנס גוֹלדמן למחנה העצורים בעתלית ומשם יצא לאחר שהשלטונות הבריטיים הכירו בו כעולה חוקי.
בעוד כל שארית משפחתו מובלת למחנות ההשמדה באירופה, הצטרף גוֹלדמן ליחידה צבאית יהודית בצבא הבריטי. היחידה התאמנה בארץ אך נשלחה לחזית צפון אפריקה, ושם נפצע גוֹלדמן בגזרת טוברוק בקרבות עם כוחות צבא גרמניה בפיקודו של פלדמרשל רומל. לאחר שהשתחרר מהצבא ב-1943, חזר גוֹלדמן לעסוק בצילום.
גוֹלדמן בן ה-43, שהתקשה בקליטתו בארץ, נאלץ להתחרות במשך כעשרים וחמש שנה בצלמים צעירים ממנו בעשרים שנה בתחום הפוטוז'ורנליזם. גם הוא, כמו זוֹלטָן קלוּגֶר
,(Kluger Zoltán) לא דיבר עברית עד יום מותו. הוא העדיף אנגלית, גרמנית והונגרית. ב-1947 גילם גוֹלדמן תפקיד משני של עולה חדש ניצול שואה בסרט
My Father's House (
בית אבי), של הבמאי הֶרבֶּרט קליין
(Herbert Kline). גוֹלדמן, שהיה צלם סטילס של הסרט, נקרא למלא את התפקיד, שבו ייצג ולוּ לרגע קט את זיכרון משפחתו.
בכ"ט בנובמבר 1947, בלילה שבו נפלה החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות, ערבית ויהודית, תקפו את דינה צירי לידה. גוֹלדמן הבהיל אותה לבית החולים הדסה, ששכן אז ברחוב בלפור בתל אביב, נשק על לחיה ומיהר לעבודה. בחצות, כששהה במחיצת דוד בן-גוריון, סיפר גוֹלדמן שהלילה נולדה לו בת. בן-גוריון קבע ששמה בישראל יהיה מדינה (במלרע), כדבריו: "מדינה, כמובן, כי הרי נולדו יחדיו."
בתחילת שנות החמישים התגוררה משפחת גוֹלדמן ברחוב חובבי ציון 5 בתל אביב.
אהרון דולב, קטלוג התערוכה, 2004
"הבית היה קטן, קומה אחת, צמוד קרקע, עם חצר חול, והמעבדה הייתה בבית. הוא עבד אז בעבודות מזדמנות והיה כבר אז ממורמר [...]. הוא קבל על חוסר ההערכה כלפיו בארץ ועל היותו מוקף צלמים בינוניים שזוכים ליחס טוב ממנו. ניסיתי לדבר על לבו, שהנה אני וחברים נוספים מעריכים את עבודתו, אבל זה לא הרגיע אותו. [...] והוא סבל מן העובדה שהם לא היו מקובלים חברתית. [...] גוֹלדמן היה צלם גדול והיה עליו לברוח בזמנו לניו יורק ולא להישאר בארץ. הוא היה צלם אינטואיטיבי גאון. הוא הגיע לדברים הכי יפים בזכות האינטואיציה וכשהגיע אליהם עשה זאת בתבונה. הוא היה אומר לי מה הוא מתכוון לעשות בצילום ומה שהוא אמר אכן בוצע היטב. היו לו פיוזים קצרים מאוד וסבלנות ברמה של אפס אבל הוא היה אדם שאפשר לסמוך עליו שכאשר ילחץ על הכפתור התוצאה תהיה טובה. ביליתי איתו לא מעט במעבדה שלו וראיתי תצלומים מצוינים, לאו דווקא אלה שנבחרו לפרסום בעיתונים."
גוֹלדמן לקח עמו את מדינה בתו לכל מקום, והיא התלוותה אליו בעבודתו.
מדינה גוֹלדמן, ריאיון, 2001
"אבא היה מקבל טלפונים באמצע הלילה ממקורות שונים ומגוונים. היו מדווחים לו על מקרי רצח והוא היה זה שמודיע למשטרה. תמיד הגיע ראשון לכל דבר ולא פחד מכלום. למרות שהיה חמוש, אף פעם לא יצא לו להשתמש באקדח. [...] הוא תמיד צילם עם הלב. ביום הוא רץ וצילם ובלילות הוא היה במעבדה, והכול מהלב."
הפרופ' ישעיהו ניר כתב במאמרו ב
קטלוג התערוכה במוזיאון ארץ-ישראל כי בשנות הארבעים נאלץ גוֹלדמן להיאבק על שטח המחיה שלו כצלם. עיקר העבודה בתחום צילום הסטילס נעשתה באותם ימים בעבור המוסדות הציוניים כקק"ל וקרן היסוד, וכן בעבור סוכנויות הידיעות הזרות, שהיו מקור פרנסה טוב. ניר העלה השערה כי ייתכן שגוֹלדמן נדחק הצדה מאחר שלא התמקד בתיעוד המפעל הציוני. במקום להתחקות אחר הארץ ההולכת ונבנית, הוא העדיף לצלם דמויות ססגוניות בתל אביב ולתעד אירועי תרבות.
גוֹלדמן ייזכר בתולדות צילום החדשות בזכות התמונה הבלתי נשכחת של בן-גוריון העומד על ראשו בחוף הים בהרצליה.
גוֹלדמן היה בכל מקום: צילם את אירועי התקופה, החל בסיורים של גפירים בשמירה על אדמות הארץ ב-1943, ביקורה של זמרת האופרה אדיס דה פיליפ
(Edis de Philippe) בתל אביב ב-1945, פיצוץ מלון המלך דוד ב-1946, שרידי הספינה אלטלנה ב-1948, והתיישבות בנגב ב-1946, פרעות ופעילות בריטית ב-1947, וגירושם של ערבים, דרך מעברות של עולים יהודים, חפירות השוחות בדגניה ובאתרי קרבות אחרים במלחמת 1948, וכלה בהבאת עצמותיו של הרצל לארץ ב-1949. באותה שנה הוא גם יצא לעדן כדי לצלם את מבצע העלאת יהודי תימן לישראל.
ב-31 ביולי 1956 תיעד גוֹלדמן את משחק הגומלין בין נבחרות הכדורגל של ברית המועצות ושל ישראל, ואת הגול ההיסטורי של נחום סטלמך. ב-1954 היה גודלמן הראשון שהגיע לתעד את נפגעי אוטובוס הדמים במעלה עקרבים, את הנחת אבן הפינה לכנסת ישראל בירושלים ב-1958, את הנחת צינור המים לנגב ב-1959, ואת משפט אייכמן ב-1961.
את
קטלוג התערוכה במוזיאון ארץ-ישראל בחר האוצר שלמה ערד לפתוח בתצלום של גוֹלדמן משנות החמישים, שבו הוא נראה לבוש מכנסיים כהים וחולצה לבנה: איש צנום, גבוה, ועליו תלויות מצלמות רוליפלקס וקונטקס, ובידו הוא מחזיק את הספיד גראפיק, מצלמה גדולה הטעונה בקסטה מאחור. בעמודים האחרונים של הקטלוג שיבץ ערד את תצלומו של רוברט קאפּה כפי שלכד אותו גוֹלדמן במצלמתו. גוֹלדמן פגש בצלם רוברט קאפּה בשהותו בארץ
(1948–1950) והיה לחברו.
הסגנון הצילומי של גוֹלדמן
צילומיו של גוֹלדמן הושפעו מן הטכניקה ומן האסתטיקה של הצילום החדש של שנות העשרים באירופה ומן הפוטוז'ורנליזם באירופה ובארצות הברית של שנות השלושים, אך יש בו משהו משוחרר הרבה יותר, ברוח האופיינית לצילום הישראלי עם קום מדינת ישראל. תצלומיו הם פרי שגרה מקצועית שתפקידה לדווח על אירועי היום והשעה.
סוף דבר – או העין ההונגרית נסגרה
זוֹלטָן קלוּגֶר ופּאל גוֹלדמן היו צלמים מדווחים בשעות הדרמתיות של הקמת היישוב היהודי וההכרזה על הקמת מדינת ישראל. שניהם, ועמם רוברט קאפּה, תיעדו את טקס הכרזת המדינה במאי 1948. משם המשיכו השניים לתעד את בניית המדינה ואת ימיה הראשונים.
קלוּגֶר וגוֹלדמן היו שני אצנים שנשאו את לפיד ההיסטוריה המקומית בפלשתינה-א"י, וכמו במירוץ שליחים העביר קלוּגֶר את הלפיד לגוֹלדמן עם קום המדינה. המירוץ של קלוּגֶר וגוֹלדמן החל ב-1933 עם עלייתו של קלוּגֶר לארץ, ונמשך ב-1943, השנה שבה החל גוֹלדמן לצלם, והגיע לשיאו בטקס הכרזת המדינה ב-1948. קלוּגֶר עזב את הארץ ב-1958 וגוֹלדמן חדל לצלם ב-1967. מכאן ששני הצלמים סיקרו את תולדותיה של הארץ הזאת במשך ארבעים וארבע שנים והניחו מאחוריהם כתשעים אלף תשלילים הנושאים את זיכרון האירועים והאנשים שחלפו כאן במרוצת הזמן. קלוּגֶר, שמרבית צילומיו היו מבוימים ושירתו את התעמולה הציונית ברוח התקופה ולאו דווקא הציגו את המציאות, מסר את משימת התיעוד לגוֹלדמן, ומאחר שגוֹלדמן לא תיעד בעבור גורמים ציוניים, הייתה אפוא עדותו מהימנה יותר, ברוח הצילום העיתונאי-המדווח של תקופתו. עם זאת, לשני צלמים אלו, שדיברו עד יום מותם הונגרית ולא עברית, נודעה חשיבות גדולה בכל מה שקשור בתיעוד הזיכרון המקומי ונשמר להם מקום של כבוד על מדף הספרים של צלמי הארץ. העין ההונגרית הציגה את מבטה ודיווחה לעולם על אירועי המחצית הראשונה של המאה העשרים בפנורמה רחבה ונדירה, שעוד תבוא שעתה להתגלות.
גיא רז