אביגדור המאירי

והתיאטרון הסאטירי "הקומקום"

בחודש מאי של שנת 1927 נפתח בתל אביב התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, הקומקום, בניהולו של הסופר והמשורר יליד הונגריה אביגדור המאירי.

להקות חובבים פעלו בארץ מתחילת המאה. הלהקה הראשונה שראתה את עצמה כלהקה מקצועית החלה לפעול ב-1920 בשם בר-כוכבא. כשנה אחר כך החלה לפעול להקה נוספת, התיאטרון העברי הארץ-ישראלי, ואחריה התיאטרון הדרמתי ולהקות אחרות. התיאטרון שהגיע להישגים באמצע שנות העשרים היה התיאטרון הארץ-ישראלי (התא"י), אשר נוסד בברלין בשנת 1924 על ידי שחקנים שהגיעו מהארץ כדי ללמוד את תורת התיאטרון באירופה. במאי התיאטרון היה מנחם גנסין, שלפני עלייתו היה איש הבימה במוסקבה. התא"י הצליח לאסוף סביבו קבוצת אמנים ותומכים, שחקניו עלו לארץ, והמחזה הראשון שהציגו היה בלשצר. ההצגה הועלתה כחמישים פעמים בקירוב. היה זה מאורע בלתי רגיל. באותו זמן החל לפעול תיאטרון נוסף, האוהל, שהתקיים יותר משלושים שנה. ב-1 במאי 1927 בישר עיתון הארץ למאה ושלושים אלף היהודים שחיו בפלשתינה (א"י), כי "קבוצת בימאים וסופרים ארגנו להם להקה בשם 'הקומקום' להצגות סאטיריות [...] שבהן ישתקפו חיינו בארץ-ישראל ובגולה בצורות הומוריסטיות וגם רציניות".

בראש הקבוצה עמד אביגדור המאירי – עיתונאי, משורר וסופר שכתב בהונגרית ובעברית. המאירי, שנולד באוֹדָוִידהָזָה (Ódávidháza) בשם פייערשטיין, היה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, נפצע ונפל בשבי הרוסי.


ב-1921 עלה לארץ.


ב-1922 עִברת את שמו.


בארץ כתב וערך בעיתונים שונים ואף הוציא כתבי עת משלו – לב חדש והמחר – את רובם מילא במאמרים מפרי עטו, שלחמו בתופעות שונות בחיי היישוב העברי דאז, במנהיגות ובבריטים.


המאירי בלט בחוגי הבוהמה שהתרכזה אז בבית הקפה שלג הלבנון ברחוב אלנבי, קרוב לים. הופעתו הייתה מהודרת, ובדש בגדיו היה בדרך כלל פרח.


מאז שנות השמונים של המאה התשע-עשרה פעלו באירופה קברטים ספרותיים, שהיו מעין בתי קפה ומועדוני תיאטרון קטנים ושימשו רקע לניסיונות אמנותיים זעירים בתחומי השירה, הזמר, הדיאלוג הסאטירי והמונולוגים המאולתרים, בנוכחות קהל מצומצם. בהופעות שלטה רוח השעשוע, העליצות והמלחמה במוסכמות החברה. לקברטים של בודפשט, שבהם בילה אביגדור המאירי את שנות נעוריו כעיתונאי, הייתה השפעה רבה על החלטתו לפתוח תיאטרון מעין זה בתל אביב.


אביגדור המאירי שיתף בייסוד התיאטרון עולה אחר מבודפשט, אליעזר דונת ,(Donát) והם ריכזו סביבם ארבעה שחקנים צעירים – רפאל קלצ'קין, יעקב טימן, יהודית פרקל וקטיה בת-הרים – וכן צוות טכני של ארבעה אנשים, בהם פסח עיר-שי ,(Irsai István) גרפיקאי וצייר בסגנון הקוביסטי של שנות העשרים, שעיצב את התפאורות, המודעות והתכניות.


על התכנית הראשונה, שאת כולה כתב המאירי, עבדה הלהקה ארבעה חודשים. הופעתה הראשונה נערכה ב-1 במאי 1927, באולם קונסרבטוריון שולמית ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, בנוכחות קהל שמנה לפי עדות אחת מאה ושישים איש ולפי עדות אחרת – חמישים עד שישים איש. הצופים ישבו ליד שולחנות ערוכים ושתו תה. התפאורה הייתה מודרנית מאוד במושגים של אותם ימים. התלבושות היו אלגנטיות ביותר: הגברים הופיעו במקטורן, מכנסיים עד לברכיים וגרבי משי ארוכים, והנשים – במקטורן וחצאית לבנה. בקטעים שדרשו עיצוב דמויות מיוחדות (שוטרים, חלוצים, ערבים וכד') נוספו לפריטי הלבוש הבסיסיים אביזרים נוספים. מנחה התכנית, הקוֹנפרֶנסיֶה, אליעזר דונת, במקטורן ועניבת פרפר, קישר בין הקטעים והגיב על תופעות שונות בחיי הארץ. התכנית, שארכה כשעתיים, כללה מערכונים ופזמונים, בהם המנון הקומקום, סאטירה על תרבות יהודי הגולה, מערכון על חלוצים שבוצע בסגנון של תיאטרון בובות לקול צלילי התקווה, פרודיה על אופרה, סאטירה על השוטר העברי ועל המשטרה ופזמון בשם ולנסיה, שהפך להיות אחד הלהיטים של התקופה.


כרזת הקומקום הודפסה בשלושה צבעים. סמל התיאטרון שעיצב פסח עיר-שי היה קומקום רותח מעלה אדים שעוצב בסגנון גיאומטרי.


תכנית הבכורה לא זכתה להצלחה. תושבי תל אביב לא הורגלו בהצגות מועדון-תיאטרון מסוג זה, והתגובות מעבר לשולחנות הערוכים היו פושרות למדי. מספרים שהצייר ראובן זרק עם תום הצגת הבכורה קופסת סיגריות ריקה לעבר הבמה ואמר: "איזה מין דבר זה? פתאום מכניסים אותנו לאווירה של מועדון פריזאי, ואפילו לא עושים זאת באותה מידה של כישרון כמו בפריז."

התכנית הועלתה פעם נוספת בקונסרבטוריון שולמית ואחר כך באולם החקלאי של יריד המזרח בתל אביב, באזור התחנה המרכזית הישנה. בכך נסתיים תור הקברט המודרני. ב-18 במאי 1927 החל הקומקום להופיע באולם גדול – אולם בית העם, שהיה אז מצפון לתל אביב, במקום שבו עומד היום בית אל על. מאז הפך אולם זה למקום הקבע של הופעות הקומקום, והתיאטרון זכה להצלחה ולתגובות אוהדות של הקהל. התיאטרון הציג גם בירושלים ולצד התוכניות הרגילות ערך גם מופעי מִנחה לנוער ומופעים מיוחדים.

התכנית הראשונה הוצגה עשרים פעם. בקנה מידה של אותם ימים זהו מספר מכובד של הצגות. התיאטרון העלה עוד שמונה תכניות. עם ההצלחה הצטרפו אליו עוד שחקנים: יונה שרביטית, טובה פירון, בצלאל לונדון, דוד בריינין ומרים הורביץ-שלונסקי, וכן הסופרים עמנואל הרוסי והלל ברגמן-אבי-חנן, שכתבו חומר ללהקה, אף שרוב החומר היה משל אביגדור המאירי והוא המשיך לראות בה "להקה שלו". התכניות המשיכו להיות מורכבות ממערכונים, דיאלוגים קצרים, פזמונים ודברי קישור, בלי קו אחד. לתיאטרון לא היה במאי קבוע, ואת ההצגות "העמידו" חברי הלהקה עצמם.

במשך הזמן הוסיף אביגדור המאירי לתפקיד הקוֹנפרֶנסיֶה גם זוג מנחים, "חכם" ו"תם", שהיו אמורים להציג את כפל פניו של היישוב המתחדש: התם ייצג את ההשקפה כי ניתן להקים חברה חדשה בארץ-ישראל על יסודות בריאים ומוסריים. לעומתו גרס החכם כי חברה נורמלית איננה אפשרית, וכי המעשה הריאלי הוא להתאשפז בבית חולים לחולי נפש.

אחד המערכונים דן ב"ישיבת רבנים לתקנת הממזרוּת בישראל". רבים מהקטעים שמו ללעג את נציגי המפלגות, שכוחן היה רב גם אז.


הקומקום דן גם ביחסים בין האנגלים ובין היישוב. השחקנים אף העלו מעין הצגה בסגנון הראינוע (קולנוע מדבר לא היה אז), ואביגדור המאירי הסביר לקהל בפי שחקניו: "למה הכנסנו את הראינוע אל 'הקומקום'? יען כי ראינוע הוא המשחק היחיד שאי אפשר לקלקל בו את השפה העברית."


התיאטרון העלה פרודיות על הצגות שנערכו בתיאטרוני הארץ, והבולטות ביותר היו פרודיות על הדיבוק של הבימה ועל יעקב ורחל התנ"כית בתיאטרון האוהל. (משה הלוי, הבמאי, ניסה לחקות את חיי הבדווים מתוך הנחה שכך חיו גם האבות.) מחול הקבצנים המפורסם של הבימה הפך בהקומקום לריקוד צ'רלסטון, והכלה, שעלתה ביום חופתה לקבר חנן, הזמינה לחתונה את חנן המת וגם את המבקר אורי קיסרי.


בתכניות הושמעו גם שירים משל אביגדור המאירי. אחד מהם היה ירושלים ("מעל פסגת הר הצופים"), עיבוד עברי של המאירי לשיר עממי מזרח אירופי. בהשמטת הבתים הסאטיריים יותר שכתב המאירי השיר הפך פופולרי מאוד – מעין ירושלים של זהב של אותם ימים – והוא מושמע עד היום. שיר מרגש אחר היה בואי אמי. בשיר פונה חלוץ לאמוֹ וקורא לה לעלות לארץ-ישראל. שואלת האם: "מה אראה שם, בן יקירי, שם בארץ ישראל?", והבן החלוץ עונה: "חלוצים עובדים בכביש,/ במעדר ובפטיש,/ פורחים בחורף העצים/ ובדצמבר מתרחצים – / ועל כל אלה, ועל כל אלה:/ שמי תכלת עד אין סוף – / בואי אמי, בואי."


מילות השירים הותאמו תחילה ללהיטי התקופה או לנעימות הונגריות עממיות. לאחר כמה חודשים הצטרף ללהקה נחום נרדי. הוא חיבר לחנים מקוריים לשירי הקומקום, ואלה הפכו ללהיטים.

הופעות הלהקה עוררו תגובות קשות. אמנם העיתון הימני דואר היום אהד את ההופעות, אולם העיתונות הפועלית ביקרה אותן בחריפות. משה בילינסון, מעורכי דבר, כתב כי אין העיתון מציע לסגור את פיו של תיאטרון סאטירי או להטיל פיקוח על החומר המועלה בו, אלא דורש דבר אחד בלבד – שיפור הטעם והנימוס המינימלי כלפי ערכים מייצגים של מרכזי הרגש ביישוב היהודי. מבקר אחר שיצא בחריפות נגד הקומקום וסגנונו היה ח"ל חריפאי, אף הוא בדבר. לא רק מנהיגים ומבקרים יצאו נגד הקומקום. ביאליק יצא באמצע הצגה, לאחר קטע ביקורתי חריף, והטיח דברים כלפי הבמה. מערב זה ואילך עזבו חסידיו של ביאליק את האולם בכל פעם שקטע זה הוצג, ובתגובה הציגה הלהקה קטע חדש – פרודיה על השיר כשהרבי אלימלך, שכללה רמזים ברורים למשורר ולחסידיו.

גם בתוך הלהקה התעוררה התנגדות להמאירי, שלדברי השחקנים ביקש שלטון יחיד. כמה משחקני הלהקה התנגדו להשמיע קטעים אחדים שכתב המאירי ושנראו להם חריפים מדי, ונתעורר גם ריב על רקע כספי: ההצגות היו רווחיות, והמאירי תבע חלק גדול מהרווחים (עד אז התחלקו כל חברי הלהקה והצוות בהכנסות שווה בשווה). לאחר התכנית השישית, בפורים של שנת 1928, נתלקחה מריבה בלהקה. השחקנים התנגדו בחריפות למערכון שכתב המאירי ובו הוצגה ההסתדרות כמקבלת הוראות ממוסקבה. כשהמאירי לא הסכים לשינויים, עזבו השחקנים את התיאטרון. המאירי התנהג כלפיהם כג'נטלמן ואיחל להם הצלחה בדרכם החדשה. הם הקימו תיאטרון סאטירי לעצמם, הלא הוא המטאטא, שפעל במשך עשרים-ושש שנים.

המאירי לא ויתר. נשאר עמו אליעזר דונת, והוא כינס שחקנים נוספים: שמואל רודנסקי, משה ואלין, ברלה ברקאי, שלמה בן-יוסף (אסמן) וזמרת צעירה כבת ארבע-עשרה – ברכה צפירה.


שלוש תכניות הועלו בהרכב החדש, אבל ההצלחה לא האירה פנים. שנה וחצי לאחר פתיחתו, בראשית 1929, פסק התיאטרון מלהתקיים. כך תם הפרק הראשון בתולדות התיאטרון הסאטירי בארץ-ישראל. היה זה גם התיאטרון הראשון בארץ שהציג חומר מקורי.

דוד אלכסנדר