ראשית הצלחתם העולמית של אנשי הקולנוע היהודים מהונגריה
יֶנֶה יָנוֹביץ' (Janovics Jenő)תעשיית הראינוע ההונגרית החלה בבודפשט ובקוֹלוֹז'וָר
(Kolozsvár). לעומת הסרטים שהופקו בעיר הבירה, שהיו עיבודים טובים למדי של תוצרי תרבות ההמונים האירופית והאמריקנית, בעיר הבירה של טרנסילבניה קיבל עליו יֶנֶה יָנוֹביץ', מנהל התיאטרון, להסריט יצירות ספרות.
יָנוֹביץ' נולד באוּנגוָר
(Ungvár) למשפחה יהודית מרובת ילדים. עוד בילדותו בא יָנוֹביץ' עם הוריו לבודפשט, והמשפחה התקשתה להתמודד עם עלויות הלימודים שלו. הם רצו שהוא יהיה מהנדס מכונות, ולכן במקביל ללימודי אמנות הבימה, הוא נאלץ גם להשתתף בהרצאות בטכניון. בשנת 1894 הוא קיבל דיפלומה של האקדמיה לאמנות הבימה, ולאחר שנים שבהן שיחק בתיאטראות בערי השדה, הוא בא לקוֹלוֹז'וָר ב-1896. ב-1900 זכה יָנוֹביץ' בתואר דוקטור, לאחר שהשלים את מחקרו על גֶרגֶי צ'יקי
(Csiky Gergely). במשך תקופה קצרה, מ-1902 עד 1905, כיהן יָנוֹביץ' בתפקיד מנהל תיאטרון בסֶגֶד
,(Szeged) וב-1905 מונה לתפקיד מנהל התיאטרון הלאומי בקוֹלוֹז'וָר. מובן מאליו שמיד עם בואו לעיר נתקל יָנוֹביץ' בתגובות שליליות רבות. בעיתון המקומי
Kolozsvári Hírlap כינו את יֶנֶה יָנוֹביץ' ואת עמיתיו אנשים ש"זה מקרוב באו" והוסיפו פרשנות לגלגנית בדבר תכניותיו: "יָנוֹביץ' ושותפיו באו למלא שליחות תרבותית ונא להשלים עם זה. הם ישאו נאומים מעל הבמה, ירכיבו רפרטואר לשם הצלת הרוח ההונגרית ההולכת ואובדת..."
יָנוֹביץ' אכן הרכיב רפרטואר שקול, מתוכנן ובנוי על תפיסה שהתאימה לאינטלקטואלים שבעיר; הוא גם התערה בחיי העיר כיזם – וגם עשה לביתו – אגב ניצול הגאות הכלכלית של ראשית המאה. הוא הקים לימי הקיץ מבנה בטיילת בעזרת המופעים במקום – בראש ובראשונה בעזרת ההכנסות מהקרנת סרטי קולנוע – ובכך השלים מנהל תיאטרון קוֹלוֹז'וָר את התמיכה הממשלתית.
ב-1913 החליט יָנוֹביץ' להפיק סרט ממחזהו הפסאודו-עממי של פֶרֶנץ צֶ'פּרֶגי
(Csepreghy Ferenc),
A sárga csikó (
הסייח הצהוב) שמו. התסריט מצא חן בעיני אנשי חברת פּאטֶה
(Pathé) מפריז, והם החליטו לשלוח לקוֹלוֹז'וָר שני צלמי סרטים מעולים וכן את הבמאי פליקס וָניל
(Félix Vanyl) – ויָנוֹביץ' למד מהם בהחבא את סודות המקצוע. משתתפי הסרט היו שחקני להקת התיאטרון הידועים של קוֹלוֹז'וָר, בהם מיהָאִי וַרקוֹניִי
(Várkonyi Mihály) ולילי בֶּרקי
,(Berky Lili) ששיחקו גם בסרטים מאוחרים יותר של יָנוֹביץ'. יותר מכך – וַרקוֹניִי אפילו קיבל תפקידים ראשיים בסרטי ראינוע אוסטריים, גרמניים ואמריקניים (הוא שיחק שם בשם ויקטור וַרקוֹני –
(Victor Varconi.
יֶנֶה יָנוֹביץ', A Hunyadi téri színház (התיאטרון בכיכר הוּניָאדי), 1942
"ב-1912 עדיין הייתה הסרטת הסרטים בחיתוליה. גם מחוץ להונגריה החלה את דרכה ההשקעה בענף כלכלי ואמנותי חדש זה בהרגשת ניכור, חוסר ידע וזהירות. [...] כשסוקרים לרגע את עמודי המודעות באותה תקופה, שהתאפיינו בעיצוב המוני וסר טעם, אנו רואים מיד שהתייחסו אל ההמצאה הגאונית הזאת, הכובשת עולם, כבדרך אגב ובמידה של בלבול, מתוך היעדר הערכה נכונה של עתידו של הסרט והיעדר שיקול דעת בכל הקשור באפשרויות הטמונות בו; וכן הגדירו אותו בזלזול ובשטחיות, כמו דובר כאן בסחורה זולה בשוק: מוריץ במלכודת (סרט קומי), בָּנדיק'ה אינו מפחד מפורצים (היתולי), מקסי כעגלון הסעות (מצחיק), פּאלי רוקח ארס (מותחן) [...]. בבתי הקולנוע החדשים-הטריים הוקרנו הסרטים המפתים בשמות שכאלה ודומיהם, ובאווירה רוחנית ריקה זו נולדו בבודפשט גם הניסיונות ההונגריים המבולבלים הראשונים. תחילת תעשיית הקולנוע ההונגרית בקוֹלוֹז'וָר הייתה כמשב רוח רענן וצלול בתוך האווירה העכורה והמאולצת הזאת. כבר הצעד הראשון, הסרט הסייח הצהוב, כיוון את הקולנוע ההונגרי לדרך היחידה שבה יכול לבחור הן מן הבחינה הלאומית והן מן הבחינה האמנותית."
הקרנת בכורה של הסרט
הסייח הצהוב בבודפשט הייתה ב-21 בינואר 1914, והסרט נחל הצלחה רבה. בשנה זו ייסד יָנוֹביץ' אולפן עצמאי; הוא שכר את יוֹזֶ'ף בֵּצ'י
(Bécsi József) ואת לאסלוֹ פֶקֶטֶה
(Fekete László) כצלמים ואת מיהָאי קֶרטֵס
(Kertész Mihály) כבמאי. מפיקי הסרטים והבמאי הציגו שני חידושים בתור כרטיס ביקור:
Bánk bán (
בָּנק בּאן) ו -
A tolonc (
המגורש), שניהם עיבודי מחזות בבימויו של מיהָאי קֶרטֵס.
עלון הפרסום של האולפן הבליט במיוחד את
בָּנק בּאן המוסרט: "הטרגדיה ההונגרית הנשגבת [...] תוצג בביצוע ובאבזור עשיר כל כך שאין ספק כי יעורר התפעלות ברחבי תבל. [...] בבימוי גויסו צבאות שלמים ועדרי סוסים כדי לשוות לסרט אופי גרנדיוזי יותר."
בתחילת 1915 הבין יֶנֶה יָנוֹביץ' את הצורך באיחוד חברתו עם חברת פּרוֹיֶקטוֹגרָף
(Projectograph) בבודפשט; כך נוסד המיזם ששמו פרויקטוגרף יָנוֹביץ'
(PROJA) – אבל לאחר שהוסרטו עשרה סרטים פורקה חברת הסרטים. במרס 1916 ייסד יָנוֹביץ' בטרנסילבניה חברת סרטים חדשה, קוֹרוִין
(Corvin) שמה. הבמאי הראשי היה שַנדוֹר קוֹרדָה
(Korda Sándor). בחברת הסרטים החדשה ייצרו סרטים מסוגים שונים בהשתתפות שחקני התיאטרון של קוֹלוֹז'וָר ואורחים שבאו מבודפשט. בדרך כלל עובדו מחזות מן הספרות הקלסית והמודרנית ההונגרית וכן מן הספרות הכללית, אבל הוסרטו גם סרטים מקוריים. את חברת הסרטים בטרנסילבניה הקים יָנוֹביץ' בסַספֶנֶש
,(Szászfenes) באחוזתו של שַנדוֹר גָ'לוּאִי רוזנברג
(Gyalui Rosenberg Sándor).
הבולט בסרטי חברת הסרטים קוֹרוִין הוא
A nagymama (
הסבתא) – מחזהו של גֶרגֶי צ'יקי שעובד לסרט בידי הבמאי שַנדור קוֹרדָה. בתפקיד הראשי הופיעה לוּיזָה בּלָהָה
(Blaha Lujza) ואת יתר הדמויות גילמו אָלָיוֹש מֵסָרוֹש
,(Mészáros Alajos) אימרֶה סירמָאִי
,(Szirmai Imre) מיהָאי וַרקוֹניִי, אֶרז'י אָגי
(Ághy Erzsi) ואנה פֵניֶש
(Fényes Anna).
כעבור שנה, ב-1917, שב יָנוֹביץ' ופתח ביזמה חדשה. הוא ייסד חברת סרטים חדשה, טרנסילבניה
(Transsylvania) שמה. בחברה זו נוצרו הסרטים
A tanítónő (
המורה),
A vén bakancsos és fia a huszár (
הזקן בעל הנעליים הצבאיות ובנו הפרש),
A Gyurkovics lányok (
הבנות לבית ג'וּרקוֹביץ'),
Falusi madonna (
המדונה הכפרית).
בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה לא פעלו הנסיבות הפוליטיות והכלכליות לטובת תעשיית הקולנוע בקוֹלוֹז'וָר, וחברת הסרטים טרנסילבניה שינתה את ייעודה והייתה לחברה להשאלת סרטים. לאחר 1924 לא שב יָנוֹביץ' להסריט עוד סרטים.
טָמָש גַידוֹ
תרגמה מהונגרית: עליזה מֶרמֶלשטיין