השמינייה

עם שחר המאה ה-20 החלה נדידת עמים מוזרה לכיוון פריז: גדודים הולכים וגדלים של ציירים ופסלים – רוסים, פולנים, ספרדים ואחרים – נהרו לבירה הצרפתית כדי להרחיב את דעתם במוזיאונים ובאקדמיות לאמנות. עם האמנים היהודים יוצאי הונגריה שנהרו מאז 1901 ללמוד בפריז נמנים בֶּרטָלָן פּוֹר ,(Pór Bertalan) בֵּלָה צוֹבֶּל ,(Czóbel Béla) דֶזֶ'ה ציגָני ,(Czigány Dezső) וילמוֹש פֶּרלרוֹט-צָ'בָּה ,(Perlrott-Csaba Vilmos) אלפרד רֵט ,(Réth Alfréd) רוברט בֶּרֵני ,(Berény Róbert) דֶזֶ'ה אוֹרבָּן ,(Orbán Dezső) וָלֵריָה דֵנֶש (Dénes Valéria) ומַרצֶל וֵרטֶש (Vértes Marcell). רובם חזרו להונגריה לאחר חודשים או שנים. הניסיון שרכשו בפריז, שֶכלל סגנון ציור חדש והיכרות עם עבודותיהם של סזאן, גוגן, מאטיס ואחרים, פתח מרחבים חדשים לאמנים עצמם, ועם חזרתם לארצם – גם לאמנות הפלסטית ההונגרית. הפתיחות הזאת למודרניזם קיבלה ביטוי ברור ב-1909 בייסוד קבוצת המחפשים, שמאוחר יותר פעלה בשם השמינייה. חברי הקבוצה, מלבד קָרוֹי קֶרנשטוֹק (Kernstok Károly) וְאֶדֶן מָרפי ,(Márffy Ödön) היו יהודים – רוברט בֶּרֵני, דֶזֶ'ה ציגָני, בֵּלָה צוֹבֶּל, דֶזֶ'ה אוֹרבָּן, בֶּרטָלָן פּוֹר ולָיוֹש טיהָניִי (Tihanyi Lajos) – וכמוהם גם הפַּסָלים שהציגו לצדם כחברים חיצוניים, וילמוֹש פֵמֶש בֶּק (Fémes Beck Vilmos) ומָרק וֶדרֶש (Vedres Márk) והסופרת, הגרפיקאית והאוּמנית אנה לֶסנָאִי (Lesznai Anna). מן ,התפקידים הפעילים פוליטית שרבים מן המשתתפים, קֶרנשטוֹק בראשם, נטלו על עצמם ב-1919 בתקופת הרפובליקה הסובייטית ניתן להבין שהם ראו את עצמם מחויבים לא רק לחידוש הציור אלא גם למיגור אי-צדק חברתי ולחידוש פני הדור. רוברט בֶּרֵני ובֶּרטָלָן פּוֹר, למשל, עיצבו כרזות תעמולה ומילאו תפקידים מובילים בדירקטוריון האמנות; לדֶזֶ'ה ציגָני היה חלק בעיצוב החינוך האמנותי.


לאחר דיכוי הרפובליקה הסובייטית עבד רוברט בֶּרֵני בווינה ואחר כך בברלין. הוא חזר להונגריה רק ב-1926. בֶּרטָלָן פּוֹר ברח לסלובקיה, מאוחר יותר התיישב בפריז ובתקופת הכיבוש הגרמני השתתף בפעולות המחתרת. לאחר שובו להונגריה ב-1948 הוא היה מורה במכללה לאמנויות בבודפשט. דֶזֶ'ה ציגָני חזר לבודפשט ב-1930 לאחר שנים אחדות בצרפת.

גם אנה לֶסנָאִי נאלצה להגר לווינה; לאחר שובה ב-1930 לבודפשט עם בעלה, הצייר טיבּוֹר גֶרגֶי ,(Gergely Tibor) היה ביתם מקום מפגש ומרכז רוחני של סופרים ואמנים. לתקופה זו, שנמשכה שנים ספורות, שם קץ הפשיזם ההולך ומתחזק. הזוג לֶסנָאִי– גֶרגֶי נאלץ לעזוב שוב את הונגריה; ב-1939 הפליג לניו יורק.


אנה לֶסנָאִי, אחת האמניות הגרפיות המקוריות ביותר באמנות ההונגרית במאה העשרים, זכתה להכרה בעיקר בזכות הבדים, הרקמות העממיות בסגנון הסֶצֶסיון (szecesszió) וכריכות הספרים שעיצבה; בניו יורק עסקה בעיקר בהוראת אמנות.


הגרפיקאי הֶנריק מָיוֹר ,(Major Henrik) בשמו האמנותי שיצוּ ,(Sicu) נאלץ גם הוא לעזוב את הונגריה. הוא עבד תקופה מסוימת בפריז, אמסטרדם ולונדון, ובסופו של דבר גם הוא התיישב בניו יורק. דיוקנאות הפוליטיקאים שצייר והקריקטורות והפסלים של שחקני הוליווד שיצר זכו להצלחה גדולה.


בשנים 1918–1919 עיצב גם מַרצֶל וֵרטֶש כרזות רבות שהביעו תמיכה בפוליטיקה שמאלנית, ועל כן גם הוא נאלץ לעזוב את הונגריה. בעת שהותו בווינה ב-1921 הופיע אלבומו Rajzok a magyar pokolból (רישומים מן הגיהנום ההונגרי), שהציג את מאורעות הדמים בתקופת הטרור הלבן. עוד באותה שנה הוא נסע לפריז, השתקע בה וזכה לשם בינלאומי כרשם וירטואוזי.


יוליה צֶ'רבָּה
תרגמה מהונגרית: מרתה רמון