אַרפָּד סנש התחנך בסביבה תרבותית אינטלקטואלית ורבגונית. הוא התחיל לרשום ולצייר מימי ילדותו. על פיסות נייר שנקרו בדרכו ובשולי ספרים ומחברות צייר קריקטורות של הוריו, חבריו ומוריו.
אַרפָּד סנש, על עצמי, 1948–1949
"ב-1915 אבי מת פתאום, ויחד עמו מת עולם האגדה. לפתע נתקלתי במציאות. לקראת סוף המלחמה נהייתי לחייל."
בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה התוודע סֶנֶש לדֶזֶ'ה בּוֹקרוֹש בּירמָן
(Bokros Birman Dezső) ובהשפעתו התעניין באמנות מודרנית. אחרי המלחמה הוא נרשם לבית הספר הפתוח של יוֹזֶ'ף ריפּל-רוֹנָאִי
(Rippl-Rónai József); בין מוריו היו בֵּלָה איוָניִי-גרינוָלד
(Iványi-Grünwald Béla) וקָרוֹי קֶרנשטוֹק
(Kernstok Károly).
אַרפָּד סנש על עצמי, 1948–1949
"[...] חליתי בדלקת קרום החזה, ואחרי המחלה חזרתי לפֶּשט. גרתי עם שני ידידים בחלל מסחרי ברחוב וָרוֹשמָיוֹר. הריהוט כלל מיטה וכן ציור; את החסר ציירנו על הקיר בסגנון קוביסטי. בתקופה זו התוודעתי לבֶּטי (Beőthy). קראנו על בודהיזם והערצנו את אמנות המזרח."
ב-1924 נסע לגרמניה. שם התוודע לעבודותיהם של קנדינסקי וקלֶה, ומשם המשיך לאיטליה. ב-1925 הגיע לפריז וחי בה במחסור בדיוק כמו בבודפשט. הוא הרוויח לחם צר כאשר צייר, בהתחלה לבדו ואחר כך עם חברו הטוב מהונגריה אנטוֹן פּרינֶר
,(Anton Prinner) את באי בתי הקפה ובלייני הלילה. במשך היום שניהם למדו ב -
Académie de la Grande Chaumière. כאן הוא פגש את האמנית ילידת פורטוגל מריה הלנה ויֶירה דָה סילבה
,(Maria Helena Vieira da Silva) וב-1930 התחתן עמה. מן הקשרים מעוררי ההשראה בין שני אמנים מיוחדים אלה, שעזרו איש לרעהו, נולדו כמה מן היצירות הבולטות באמנות המאה העשרים.
בשנת 1930 הציג סֶנֶש לויֶירה דָה סילבה את מושבת האמנים בנאג'בַּניָה
,(Nagybánya) ובשנה שלאחר מכן הובילה ויֶירה דָה סילבה את בעלה לקבוצת
Atelier 17. מאז 1931 הוא השתתף באופן קבוע במפגשים של קבוצת האמנים השמאלנית
,Amis du Monde ושם התיידד עם אישטוָן האידוּ
(Hajdú István).
במחצית השנייה של שנות השלושים הורגשה כבר באופן חד-משמעי המועקה שעוררה הסכנה המתקרבת באמן שחווה את מלחמת העולם הראשונה. ב-1939 עזבו בני הזוג את צרפת והפקידו את הסטודיו ובו ציוריהם בידי בעלת הגלריה הנאמנה ז'אן בּוּשֶה
(Jeanne Bucher). לאחר שהות של חודשים ספורים בליסבון עברו ב-1940 לברזיל. בסנטה טרזה ייסד סֶנֶש בית ספר לציור בשם סילבסטרֶה, ועד מהרה הפך בית הספר למקום מפגש חביב על ציירים, פסלים, מוזיקאים, סופרים ומשוררים. עם חזרתם לפריז ב-1947 החל סֶנֶש לעבוד על פריטי אחת הסדרות המשמעותיות ביותר שלו,
Bankett, שבה יצר מוטיבים חוזרים של צורות גיאומטריות ואורגניות בטכניקות שונות (אקוורל, גואש, שמן, פסטל, גיר). ב-1948 הוא השתתף בתערוכה שנערכה בסלון הלאומי בבודפשט, בצד אמנים מצרפת ומרפובליקת ספרד ואמנים הונגרים אחרים שחיו בפריז.
מ-1950 העסיקו אותו הסדרות
Conversation (
שיחה),
Discussion (
דיון),
Peintre et son Modèle (
צייר והמודל שלו). המודל אינה אלא ויֶירה דָה סילבה. מאז המחצית השנייה של שנות החמישים קיבלו היחסים בין המאונך למאוזן משמעות מיוחדת ביצירתו, בעיקר בציורי נוף לא ריאליסטיים שנוצרו בהשפעת הטבע. טווח הצבעים היה מוגבל בדרך כלל לצבעים בהירים ביותר (לבן, אפור, אוכּר ותכלת), והקומפוזיציות נראו יותר כתופעות שמימיות.
בשנות השבעים הציג סֶנֶש בערים שונות בצרפת ובליסבון. הוא תרם שבע יצירות למוזיאון
Szépművészeti בבודפשט, ולמוזיאון על שם
Janus Pannonius בפֵּץ'
(Pécs).
ב-1994 נפתח בליסבון
,Fundação Arpad Szenes–Vieira da Silva מוזיאון שמוקדש ליצירות שני האמנים.
***
זוהי גרסה מקוצרת של טקסט שהופיע בספרה של יוליה צֶ'רבָּה
,(Cserba Júlia)Magyar képzőművészek Franciaországban, 1903–2005(
אמנים פלסטיים הונגרים בצרפת, 1903–2005),
,Vince Kiadó 2006
תרגמה מהונגרית: מרתה רמון