עדן פַּרטוֹש

עדן פַּרטוֹש נולד למשפחה יהודית מתבוללת. הוא נחשב ילד פלא ולמד נגינה בכינור אצל יֶנֶה יוג'ין אוֹרמָנדי (Ormándy Jenő Eugene). כשהיה בן שמונה ניגן לפני יֶנֶה הוּבָּאִי (Hubay Jenő) ובהמלצתו התחיל ללמוד באקדמיה למוזיקה בבודפשט. הוא למד נגינה בכינור ובוויולה וקומפוזיציה אצל זוֹלטָן קוֹדאי (Kodály Zoltán).


ב-1924, עם השלמת לימודיו, התמנה לכנר ראשון בתזמורת לוצרן. בתפקיד זה שימש עד 1926. בעונת 1926/27 שימש כנר ראשון בתזמורת הקונצרטים של בודפשט. ב-1927 עקר לגרמניה.


בעקבות עליית הנאצים לשלטון (1933) וכניסתו לתוקף של "החוק לטיהור הפקידות" נעשה פַּרטוֹש כנר ראשון בתזמורת של ארגון התרבות היהודי בברלין. בשלהי אותה שנה חזר להונגריה ומשם עקר לבּאקוּ ולימד שם כינור וקומפוזיציה בקונסרבטוריון המקומי. בכל השנים שמאז השלמת הכשרתו הופיע פַּרטוֹש כסולן. בין היתר ניגן בנגינת בכורה יצירות אחדות שחוברו במיוחד בשבילו. ב-1937 שב לבודפשט והיה שוב כנר ראשון בתזמורת הקונצרטים.

ב-1938 היגר לארץ-ישראל על פי הזמנתו של ברוניסלב הוברמן, מייסדה של התזמורת הארצישראלית, והצטרף לתזמורת כוויולן ראשון. תפקיד זה מילא עד 1956. כמו כן ניגן בשנים 1939–1954 כוויולן ברביעיית כלי הקשת הארצישראלית, שהפכה להיות הרביעייה הישראלית.


פַּרטוֹש התגורר בתל אביב ולימד בקונסרבטוריון ובאקדמיה למוזיקה בתל אביב. ב-1951 התמנה לתפקיד מנהל האקדמיה. ב-1961 קיבל תואר פרופסור. ב-1954 הוענק לו פרס ישראל על יצירתו עין גב, פנטזיה סימפונית.

פַּרטוֹש הגיע לארץ-ישראל חדור במסורת המוזיקה האירופית, ובמיוחד בהשפעות של בּלָה בַּרטוֹק (Bartók Béla) וזוֹלטָן קוֹדאי, שבעטיין ראה במוזיקה עממית מקור השראה ליצירתו. סגנונו התגבש על יסוד העשרתה של השפה הטונלית המערבית במחשבה מודאלית, במחשבה כרומטית מודרנית וביסודות אוריינטליים. השפעות אלה ניכרות בו. בעת ששהה בבּאקוּ התחדד העניין שלו במוזיקה מן המזרח הקרוב. בארץ-ישראל הכיר מוזיקה של עדות המזרח וממסורת יהודי תימן. בשביל הזמרת ברכה צפירה הכין עיבודים אחדים של נעימות תימניות (ארבע נעימות עם, 1939). במסגרת התאקלמותו בארץ שקד פַּרטוֹש על מציאת אפיקים למורשת אבותיו. בהקשר זה נוצרו שישה שירים למקהלה א-קפלה (1941). גם ארבע נעימות עם ישראליות לכלי קשת ולפסנתר (1948), חזיונות לחליל, לפסנתר ולתזמורת כלי קשת (1957) ומקאמאת לחליל ולרביעיית כלי קשת (1959) שייכות למעגל יצירה זה. היצירה יזכור לוויולה ולתזמורת כלי קשת (1947; נערכה גם בגרסאות לכינור, לוויולה או לצ'לו בליווי פסנתר) מבוססת על זמרת הקודש של מזרח אירופה ומנציחה את השואה.


ב-1960 החל פַּרטוֹש לשלב ביצירתו טכניקות דוֹדֶקָפוֹניות (בשיטת שנים-עשר הטונים). המפנה בעבודתו הסתמן בתהלים, רביעיית כלי קשת מס' 2 (1960; נערכה גם גרסה לתזמורת קאמרית), ובדמויות לתזמורת (1960). יישום השיטה הדודֶקפונית על ידי פַּרטוֹש היה חפשי למדי. מן הסדרה נבררו קבוצות של צלילים אחדים ששימשו מוטיבים או תאים מלודיים, וכך התגנבה למעשה ליצירה היררכיה טונלית מסוימת. יתר על כן, חומר דודֶקפוני בא ביצירותיו במגע עם הטרופוניה, זמרה אוריינטלית מֶליסמטית, חזנות אשכנזית ופרקטיקה שבבסיסה תורת המקאם.

למעגל היצירות שהמחשבה הדודֶקפונית שימשה להן השראה משתייכות גם אגדה לוויולה, לפסנתר ולכלי הקשה (1960) וסימפוניה קונצ'רטנטה לוויולה ולתזמורת (1962). פַּרטוֹש השתתף כסולן בנגינת הבכורה של שתי היצירות. במחצית השנייה של שנות השישים אימץ פַּרטוֹש חלקים מן המחשבה הסריאלית, ומ-1970 נעשתה טכניקת הקומפוזיציה שלו חפשית יותר. תיווי פרופורציונלי, מיקרוטונליוּת ואָליאטוֹריוּת במינון מוגבל שימשו בה בערבוביה, בשירותה של אסתטיקה אקספרסיבית במהותה.

יובל שקד