אַרפָּד גוּט

מפעל חייו בארץ-ישראל

אַרפָּד (אברהם) גוּט עלה לארץ-ישראל במרס 1921 מבודפשט. הוא הותיר מאחוריו משרד מהנדסים משגשג, מהחשובים בהונגריה, שהקים בשנת 1908 יחד עם שותפו וידידו יֶנֶה גֶרגֶי (Gergely Jenő). במהלך שתים עשרה שנות שותפותם הם תכננו וביצעו בהונגריה ואף מחוצה לה, גשרים, מבני ציבור, מבני מגורים, בתי חרושת, מבני תעשייה, ברֵכות מים, מגדלי מים, מבני סילו, ארמונות וקסרקטינים לצבא, בהיקף כולל של 654 מבנים מבטון מזוין וקונסטרוקציית פלדה. ככל הנראה, כחלק מהרזומה שלו, גוּט ערך יצירות הנדסיות אלו בשש רשימות המפרטות את המבנים על פי סוגים.


גוּט נולד בשנת 1877 בכפר קֵטהֶי (Kéthely) שבמערב הונגריה. אביו היה מורה, והוא קיבל חינוך יהודי בסיסי. בגיל תיכון נשלח לבודפשט ללמוד בגימנסיה הקתולית הידועה שברחוב מָרקוֹ, ומשם עבר ללמוד הנדסה בטכניון.


גוּט, שכישוריו הגבוהים במתמטיקה התגלו עוד בתיכון, נחשב סטודנט מבריק, וזכה ללמוד אצל טובי המורים בטכניון, חוקרים בעלי שם, בהם מומחה לבניית גשרים, אַנטָל קרֶנדל ,(Krendel Antal) שממנו הושפע רבות והלך בדרכו. בשנת 1901 הוסמך גוּט כמהנדס.


את הקריירה ההנדסית שלו החל גוּט כמהנדס זוטר במשרד ההנדסה הגדול במדינה – גָנץ דָנוּבּיוּס (Ganz Danubius) – ושם התמחה בתכנון גשרים, בעבודות בטון מזוין ובקונסטרוקציות פלדה של מבנים גדולים. במהלך עבודתו במשרד הדריכו אותו מהנדסים מן המעלה הראשונה בהונגריה ובמרכז אירופה.


מניעיו של גוּט לעלייה לא היו ציוניים בלבד. הוא לא היה חבר באגודת הסטודנטים מכּבּיאה, ולא קיבל במסגרתה חינוך ציוני, אבל לחבריו הציונים, אַרמין בנימין בֶּרֶגי (Beregi Ármin) ומוֹר משה בּיסֶליכֶס ,(Bisseliches Mór) הייתה מידה של השפעה עליו בהקשר הציוני, והוא אף קנה מבֶּרֶגי את השקל הציוני, שהיה מס חבר בהסתדרות הציונית. שלב נוסף בהתקרבותו לציונות חל במהלך שביו ברוסיה.

גוּט גויס למלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, והצבא האוסטרו-הונגרי ניצל את כישוריו לבניית ביצורים במזרח גליציה, בעיר פּשֶמישל (Przemyśl).


כעבור שנה, כשכבשו הרוסים את האזור, נלקח גוּט בשבי. במחנה השבויים בטורקסטאן נתקל גוּט ביחס מתנכר של קצינים הונגרים כלפי השבויים היהודים, והגיע למסקנה שתהום פעורה בין הונגרים ליהודים, והחיים יחדיו בהונגריה אחרי המלחמה לא יצלחו.

כששב מן השבי בשנת 1918 וחזר לעבודתו, נתקל גוּט בהתגברותה של האנטישמיות בהונגריה לאחר המלחמה. מסיבה זו, הלך והתחזק בלבו רעיון העלייה, שהחל קורם עור וגידים בתקופת השבי. אך הקש ששבר את גב הגמל היה אירוע של השקת גשר שנפגע במלחמה. גוּט היה מעורב בשיקומו של הגשר, וכפי שמעידה נכדתו דינה מילאנו: "הוא תכנן ושיקם גשר בבודפשט, אך כאשר נערכה חנוכתו הוא לא הוזמן בשל היותו יהודי. אז גמלה בלבו ההחלטה הסופית לעזוב את הונגריה."

אחרי שעלה לארץ-ישראל והשתלב בעבודה, היה על גוּט לנסוע כל שנתיים לאירופה, ובהזדמנות זו הוא גם ביקר בהונגריה. בריאיון שנערך עמו לעיתון של התאחדות עולי הונגריה בשנת 1946 לרגל מלאת עשרים וחמש שנה ליישוב ההונגרי בארץ-ישראל, לא הביע גוּט הרהורי חרטה על החלטתו לעלות, אלא הדגיש את שביעות רצונו מחייו בארץ.


אחרי שגוּט מצא את מקומו בארץ-ישראל והתבסס בה, התקבלה ההחלטה לאחד את המשפחה. במאי 1922 עזבו בני משפחתו, אשתו קורנליה ושני בניו אֶנדרֶה (Endre) ופּאל ,(Pál) את הונגריה והגיעו לחיות אתו בתל אביב. בהמשך נשלחו בניו לחוץ לארץ ללמוד הנדסה. עם סיום לימודיהם הצטרפו הבנים למשרדו של אביהם, שם עבדו יחדיו במשך שנים. תחילה התגורר גוּט עם משפחתו במקומות שונים בתל אביב, עד שבנה את ביתו ברחוב טרומפלדור 13. הווילה בעלת החצר הרחבה והאירוח הידידותי של בעליה משכו בשבתות אורחים רבים.


אַרפָּד גוּט הלך לעולמו בתל אביב בט"ו באייר תש"ח, עשרה ימים לאחר קום המדינה. הוא הותיר מאחוריו עשרים ושבע שנות עבודה פורייה בארץ-ישראל והישג מרשים של מפעלי בנייה מיוחדים. כיום מצויות בידי נכדיו תמונות רבות של יותר משלושים פרויקטים שתכנן ובנה.

קזינו גלי אביב

לאור ניסיונו הרב של גוּט, לא ייפלא שעם הגיעו לארץ-ישראל הוא מצא מיד עבודה.


קזינו גלי אביב, שנפתח לקהל על שפת ימה של תל אביב בשנת 1922, לא היה בית הימורים אלא בית קפה ומסעדה, ושימש מקום מפגש וריקודים לאמנים, לאינטליגנציה ולאישי ציבור בתל אביב בשנות העשרים והשלושים. המלצרים שקידמו את הבאים בחליפות סמוקינג והמחירים הגבוהים היו חלק מן הפאר שהמקום שאף לייצג, לפי כוונתו של היזם, סלומון גריגוריביץ קרזנובסקי, שעלה מאודסה ורצה לעורר את חיי הלילה בתל אביב. כתנאי להשקעתו במבנה דרש קרזנובסקי שהעירייה תסלול כביש עד לקזינו. דיזנגוף נענה לדרישתו והטה את רחוב אלנבי ממסלולו בעיקול עד לשפת הים.

האדריכל יהודה מגידוביץ', שלמד אדריכלות באודסה, תכנן בית קפה בהשראת בית קפה אודסאי. היה זה בניין אקלקטי, אבל לא בסגנון אקלקטי מקומי כמו גימנסיה הרצליה ובית ביאליק, אלא בסגנון אקלקטי אירופי. האלמנט הבולט במבנה, שיוצר רושם אקלקטי, היה מעקות מקושטים עשויים אבן ומעוצבים בסגנון הבָּרוק. מאפיינים אקלקטיים נוספים היו חלונות גדולים, קצתם מרובעים וקצתם בעלי קשתות, פנסים מעוצבים וגרם מדרגות מפואר בחזית שהוביל לאולם הראשי – למסעדה שבקומה השנייה. הקומה השלישית, קומת גג פתוחה, כללה מרפסת ובית קפה, וקומת הקרקע, שהייתה ברובה קומת עמודים, נגעה במי הים והצלה על המבלים על שפת הים.


חלקו של גוּט בתכנון המבנה התבטא בפתרון הנושא הקונסטרוקטיבי – תכנון שלד הבטון מבטון מזוין, שאִפשר כאמור לעצב את החלל לפי ראות עיניו של האדריכל. על פי מקורות כתובים, ידוע שגוּט ביסס את המבנה על כלונסאות, ומהתבוננות בתמונת הקזינו מתברר שלעמודי הבטון היו הרחבות ראש, וכי הם תמכו בתקרת בטון שטוחה ללא קורות, הקרויה תקרת פטריות. באותה העת לא היה מי שיפתור את הבעיה ההנדסית של השקעת הכלונסאות במי הים. גוּט נענה לאתגר על בסיס ניסיונו הרב בבניית גשרים, והצליח להחדיר ולייצב את הכלונסאות בקרקעית הים.
במהלך השנים נפגע הקזינו פגיעה כלכלית מאחר שהיה סגור בחורף בשל סערות, והגלים פגעו בו וסדקו את עמודיו. מן הסיבות הללו החליטה לבסוף העירייה להרסו, וכך אפוא פוצץ הבניין בשנת 1939.

בית הכנסת הגדול

את התכנית הראשונה לבנייתו של בית כנסת גדול בתל אביב הגיש האדריכל אלכסנדר ברוולד בשנת 1914, אבל מלחמת העולם הראשונה עצרה את המהלך. לאחר המלחמה, בשנת 1920, הכריזה הוועדה הטכנית של תל אביב על תחרות תכנון בית כנסת שייבנה על מגרש ברחוב אלנבי. בתחרות זו זכה האדריכל יהודה מגידוביץ'. הוא תכנן תכנית אקלקטית מקומית בעלת מוטיבים מזרחיים, כמו כיפה וחלונות בעלי קשת מחודדת; ומוטיבים יהודיים, כמו מגני דוד בחלונות ולוחות הברית מעל הכניסה. בנובמבר 1921 הונחה אבן הפינה, אך בשל קשיים הנדסיים לא הצליחו לבנות את הכיפה בעלת הדופן הכפולה, עקב משקלה הרב ומשום שהקירות שנועדו לשאתה לא היו עומדים בעומס.

עד שנת 1926 השתמשו באגפיו הבנויים של בית הכנסת, שעמד על תילו ללא הכיפה. בניסיון למצוא פתרון לבניית הכיפה, נשלחו תכניותיו של מגידוביץ' לברלין אל ברוולד, בצירוף בקשה לפתור את בעיית הכיפה ולהתאים את התכנית למגמות החדשות באדריכלות – אבל הצעתו של ברוולד נדחתה. כעבור שנה, לאחר שעלה לארץ-ישראל, שב ברוולד והגיש הצעה נוספת, אך גם ההצעה החדשנית הזאת לא התקבלה. בשלב הבא הכין מהנדס העיר, דב הרשקוביץ', תכנית להשלמת בית הכנסת, והצעתו התקבלה. בשנת 1930 הושלמה בנייתו של בית הכנסת בעזרתו הכספית הנדיבה של הברון רוטשילד. את הפתרון לבעיית הכיפה סיפק גוּט, שחיזק את הבסיס שעליו נשענה הכיפה, ביטל את הכיפה הפנימית, הקטין את משקלה ותכנן אותה מקונסטרוקציית פלדה וציפוי חיצוני של נחושת. כמו כן נעשו שינויים אדריכליים, שלפיהם בוטלו האלמנטים האוריינטליים והמבנה קיבל צורה מודרניסטית יותר.


בית הכנסת הגדול של תל אביב ניצב עד היום ברחוב אלנבי 110 פינת אחד העם – אף כי בתוספת שינויים, מעשה ידיו של האדריכל אריה אלחנני, שהקיף בשנת 1969 את החזיתות בארקדה פתוחה הנשענת על עמודי בטון חשוף שגובהן כגובה הבניין, כדי להתאים את סגנונו לסגנון האדריכלי של שנות השישים. הכיפה שתכנן גוּט קיימת עד היום, אך קשה להבחין בה ממפלס הרחוב.

גשר גוּט

בנייתו של הגשר על נהר הפרת בעיר א-רקה (Al Raqqa) שבסוריה, יכולה להיחשב לגולת הכותרת של מפעלו ההנדסי של גוּט. הקמתו של הגשר הייתה מבצע הנדסי כביר הן מבחינת התכנון והן מבחינת מהירות הביצוע.

בראשית 1942 הסתמן מצב גיאופוליטי חדש שהעלה את חששו של הפיקוד הכללי הבריטי במזרח התיכון שהגרמנים יתקדמו בשני צירים, ממדבר סיני צפונה ומצפון טורקיה דרומה – לסוריה, יתחברו זה לזה וינתקו את הארמיות של הצבא הבריטי באזור. תכניתם של הבריטים במקרה זה הייתה לסגת לכיוון פרס. אילו היו הדברים מגיעים לידי כך, לא הייתה לארמייה העשירית שישבה בסוריה אפשרות לסגת מזרחה, משום שלא היה גשר מתאים על נהר הפרת.

עקב כך נוצר צורך דחוף לבנות גשר שיתאים לשאת עומסים כבדים בנקודה אסטרטגית על נהר הפרת שבסוריה. הפיקוד פנה לחיל המהנדסים המלכותי בבקשה לתכנן גשר על נהר הפרת, והללו הבהירו שבניית הגשר תימשך שנתיים. ואולם כדי לאפשר נסיגה מהירה ולהציל את יחידות הצבא היה צורך בפתרון מהיר יותר, והפיקוד פנה אפוא אל גוּט, המהנדס בעל המוניטין והניסיון בבניית גשרים. בהצעה נכללה דרישה לסיום העבודה בשלושה חודשים, וכן הובהר בה שיש מחסור בברזל לבנייה – גוּט הסכים להצעה.

ואלו היו הדרישות התכנוניות: גשר שיעמוד בעומס של טנקים שמשקל כל אחד מהם ארבעים טונות, והיתכנות ששני טנקים יעברו על הגשר בשני הנתיבים בו זמנית, זה בצד זה; רוחב הגשר יהיה שבעה-עשר מטרים, ויכלול שתי מדרכות למעבר חיילים ושני נתיבים לטנקים. אחד הנתיבים נועד לארמייה התשיעית לצורך שליחת תגבורת; אורך הגשר יהיה שש מאות ושישים מטרים.


גוּט סיים את התכנון בשלושה ימים, ומפאת מחסור בברזל השתמש בחומרים ממוחזרים שהציע הצבא הבריטי: מכלי נפט, שצורתם עוותה לאחר הפצצותיהם של האיטלקים בחיפה, שימשו חומר גלם לקורות האורך בצדו האחד של הגשר שמשקלם הכולל היה אלפיים טונות; וצינורות לקידוח נפט שהועברו מבגדד הפכו לכלונסאות. גוּט החדיר אותם לקרקעית הנהר בקבוצות של עשרה ויצק לתוכם בטון. הוא תכנן גשר שנבנה בו זמנית משני גדות נהר הפרת בשתי שיטות שונות, ובחזות לא אחידה של הגשר - חציו הדרומי עשוי פלדה וחציו הצפוני עשוי בטון. ככל הנראה צורת בנייה זו נבעה בשל עומק לא זהה של נהר הפרת בשתי גדותיו או בשל אילוצים של מחסור בחומרי בנייה.

חלקי הברזל של הגשר הוכנו מראש במפעל לקונסטרוקציות ברזל של גוּט ובניו באזור התעשייה של ראשון לציון, שאותו הקים גוּט בשנת 1937 יחד עם שותפו גורביץ'.


החלקים הועברו לאתר הבנייה ביבשה ובאוויר והורכבו במקום. גוּט לא עבד לבדו בארגון הפרויקט. עבד אתו ג'וּלָה יוליוס שַלפֵּטֶר ,(Salpéter Gyula Julius) שעבד במפעליו כבר בשנים הראשונות לפעילותו, ובהמשך היה לשותפו. בפרויקט הקמת הגשר על נהר הפרת תכנן גוּט וניהל את העבודה בשטח, ושַלפֵּטֶר טיפל בארגון חומרי הבנייה בפלשתינה, בהכנת חלקי הגשר ובהובלתם לסוריה.

העבודה הקדחתנית של בניית הגשר נתקלה במכשול בעת שיטפונות האביב בנהר הפרת, נעצרה ואף נפגעה.


לאחר השיטפון נמשכה העבודה בקצב מוגבר, יום ולילה. עובדים מכל העמים – יהודים, ערבים, אנגלים, אוסטרלים וניו זילנדים – תרמו למאמץ, בפיקוחו הצמוד של קצין בריטי.


ביוני 1942 נחנך הגשר ברוב פאר והדר ונפתח לתנועה. הוא נועד לשימוש לצורכי מלחמה, אך שימש גם לצורכי שלום. לאחר המלחמה קנתה סוריה את הגשר מהבריטים ושינתה את שמו לגשר א-רקה. הגשר קיים עד היום ומשמש את הסורים לחציית נהר הפרת.

במסיבה המפוארת שארגנו האנגלים – שהיו מרוצים מאוד – הם הציבו שלט הוקרה עשוי מאבן.



גם בעיתון The Palestine Post נזכר הגשר החדש במאמר קצר מיום 8 ביולי 1942, תחת הכותרת: "גשר נבנה מפלדה ממוחזרת – הפרויקט הגדול ביותר של משרד המלחמה". מן המאמר עולה שמיקום הגשר ונתוניו היו סודיים, שכן התיאור אינו מסגיר פרטים אלו, אלא בעיקר את חשיבותו של הגשר.


אַרפָּד גוּט לא היה איש עני, אך לא הממון הניע אותו לעמוד בשורה הראשונה של מקימי פרויקטים חדשניים בארץ-ישראל, אלא בעיקר אהבת המקצוע, שלוותה בחשיבה יצירתית, בחיפוש אתגרים מקצועיים ובחזון של בניית ארץ-ישראל וקידומה לרמה אירופית.

עדינה שטרן